דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

אדם זקן - מי יש לו בחייו?

קולה של הקשישה בטלפון היה חנוק ומודאג: "את יודעת, כבר שבוע אין לי מטפלת. מאז שהמטפלת הקבועה שלי פרשה לגמלאות, מתחלפות אצלי מטפלות כל שבוע. בחברת הסיעוד אמרו לי שהם ממשיכים לחפש את המטפלת המתאימה. אני מחכה, אבל בינתיים אין מי שיעזור לי...".

כעובדת סוציאלית המטפלת בקשישים אני מקבלת פניות מהסוג הזה כמעט כל יום. הקשישים מבקשים למצוא להם מטפלת אמינה, אחראית ואמפתית. אבל אני, למודת ניסיון, כבר שואלת את עצמי – האם קיימות כאלה? האם נותרו כאלה בכלל?

כיום יותר מ-150 אלף זקנים זכאים במסגרת חוק ביטוח סיעוד לטיפול סיעודי בביתם. כ-80 אלף מטפלות ישראליות (מט"ביות בלשון העם) אמורות לסייע לזקנים שאינם מסוגלים להסתדר בכוחות עצמם. בעבודתי היומיומית כעובדת סוציאלית העובדת שנים רבות עם אוכלוסיית הקשישים, אני עדה למשבר אמיתי וחריף הפוקד את שוק המטפלים בזקנים. משבר זה הוא תוצר של העלייה בתוחלת החיים, שמובילה לגידול באוכלוסיית הקשישים בלי להגדיל את מספר המטפלים.

למחסור במטפלים בזקנים כמה סיבות. ראשית, הסתיימה זרימתם של עולי חבר העמים לשוק הסיעוד. שנית, לעבודת הסיעוד מעמד נמוך ביותר. טיפול בזקנים, בדומה לטיפול בילדים, מוגדר "מקצוע לנשים", ולכן הוא מובנה לתוך התודעה שלנו כסמך-מקצועי שלא נדרשת לו מיומנות כלשהי. בשל תפיסות אלה עבודה זו מתגמלת בשכר נמוך מאוד (שכר מינימום). לרוב, המטפלת נכנסת לעבודה זו מתוך אילוץ של נסיבות חייה, ואינה רואה בה מקור מכבד למחיה, להתמקצעות ולקידום מקצועי. כפועל יוצא, מטפלות רבות חוות תחושה של תסכול, החמצה ובושה. רק מעטות מהן מצליחות למצוא בעבודתן תחושת ערך, סיפוק ומשמעות.

עקב הביקוש הרב למטפלות והיעדר ההיצע במקרים רבים לא נעשה תהליך ממשי של מיון בקבלת המטפלת לעבודה. לעתים קרובות אני רואה שחברות הסיעוד מקבלות את כל מי שפונה אליהן, אף שעל כל המועמדות לעבור ריאיון אישי, להביא אישור רפואי המעיד על כך שהן מסוגלות לבצע עבודת טיפול בקשיש ולהצהיר שאין להן עבר פלילי. רק במקרים חריגים ביותר נדחות מועמדות.

התנאים הירודים שהמטפלות מקבלות יוצרים בעיות נוספות. יש מטפלות שמנסות להתגבר על שכרן הירוד בעזרת "הסכמים מתחת לשולחן" עם מטופליהן שעיקרם סחר חליפין. לדוגמה, הן מציעות למטופל לעשות עבודה מוגדרת, נראית לעין (לרוב ניקיון יסודי של הבית, שלא מחויב על-פי החוק), מסיימות מוקדם יותר את עבודתן וממשיכות ל"קשיש הבא". מצב זה עלול להימשך לאורך זמן, לעתים תוך הזנחת הצרכים האמיתיים של הקשיש. חלק גדול מהקשישים נגררים ל"עסקאות" אלה מחוסר ברירה ולא מקבלים טיפול אישי מספק בעיקר כשהמטפלת היא האדם היחיד שפוקד את ביתם. במקרים אחרים המטפלת מבקשת מהקשיש להיעדר מהעבודה מסיבה כלשהי ומבטיחה להשלים את השעות בהמשך ולא עושה זאת. כשהקשיש צריך לדווח על שעות העבודה של המטפלת (לצורך קבלת המשכורת, לקראת סוף כל חודש המטפלת נדרשת להביא למעסיקה יומן עבודה שחתום על-ידי המטופל), הוא חש לעתים קרובות לא בנוח. קשישים רבים יודעים על שכרן הנמוך של המטפלות וגם מרגישים תלויים בהן, מה שמביא אותם להסכים לחתום על כל השעות במלואן אף שלא קיבלו אותן בפועל.

תנאי העבודה הירודים של מטפלות בזקנים יוצרים בעיה נוספת, והיא התחלופה הגדולה של המטפלות. תחלופה זו גורמת, לעתים קרובות, להיעדר קביעות בטיפול שהזקן מקבל; עד שהזקנים התרגלו למטפלות שלהם, הם כבר נדרשים להתרגל לאחרת.

גם כשקשישים זוכים למטפלות קבועות, לא פעם אני נתקלת בבעיות שנובעות מחוסר האוריינטציה שלהן ביחס לעולמם של הזקנים. למטפלות רבות אין ידע על מאפיינים פסיכולוגיים והתנהגותיים של קשישים, ונראה כי הן לא עברו אף הכשרה בסיסית לעבודתן.

כדי להתמודד עם המשבר בתחום הטיפול הסיעודי בזקנים בקהילה, רשויות המדינה צריכות לפעול במהירות בכמה מישורים. ראשית, צריך לשפר את תנאי עבודתן של המטפלות בקשישים. בד בבד יש להחמיר את הקריטריונים לקבלה לעבודה. במסגרת זו יש להתנות את כניסתה של מטפלת לעבודה בהצגת המלצות מגורמים הרלוונטיים לתחום הטיפול ולהכניס תקופת ניסיון כתנאי הכרחי בחוזה. נוסף על כך יש לדרוש מחברות הסיעוד שכל מטפלת תעבור הכשרה (כיום, המכרז של המוסד לביטוח לאומי לחברות הסיעוד הנותנות את השירות מציב תנאי סף שלפיו רק 30% מהמטפלות מחויבות לעבור הכשרה מקצועית בעבודה עם זקנים).

כדי שכל זה יקרה, החברה שלנו צריכה להפסיק לראות במטפלות בזקנים כוח אדם "שקוף". צריך לפעול במהירות להעלאת הסטטוס המקצועי של המטפלות. בראש ובראשונה נדרשת הגדרה מחודשת של התפקיד המקצועי של הטיפול בזקנים. צריך לרענן בתודעה החברתית את ערך כבודו של הזקן וכפועל יוצא מכך את כבוד המטפלים בזקן. בעקבות האמירה: "האדם ניכר ביחסו לעוזרו" ניתן לומר שהחברה ניכרת ביחסה לעוסקים בטיפול, לרבות בטיפול באוכלוסיית הקשישים. יש לפעול ליצירת תדמית חיובית של המטפלים בזיקנה. אני קוראת לאנשי מקצוע, לבני משפחות, למטפלות בזיקנה ולקשישים עצמם לפרסם דוגמאות מהשטח על הטיפול בזקנים. הסיפורים החיוביים והמרגשים חודרים לתודעת הציבור לא פחות מהסיפורים המזעזעים במקרי ההתעללות בזקנים.

 

אלה פודוליץ', עובדת סוציאלית המטפלת בקשישים

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים