דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

חדר משלך- על המלכוד של נשים זקנות המנסות להיחלץ מהתעללות בתוך המשפחה

מבוא

המאמר הנוכחי מביא את סיפורה של בתיה, אישה זקנה שעזבה את הבית בניסיון להיחלץ מהתעללות ארוכת שנים מצד בעלה. לאחר חודשיים וחצי מחוץ לבית החליטה בתיה לחזור לביתה משום שלא מצאה מקום אחר לגור בו. באמצעות ניתוח המקרה של בתיה ומקרה נוסף של אישה זקנה שניסתה לעזוב את בעלה וחזרה בה, המאמר בוחן את המענים הקיימים בעבור נשים זקנות שחוות התעללות ורוצות לעזוב את הבית. התבוננות במענים אלו מנקודת מבטן של הנשים חושפת חוסר הלימה בין המענים הקיימים לבין הצרכים והמגבלות של נשים זקנות, מצב הממלכד אותן בתוך מערכות יחסים אלימות.

בתיה מחפשת חדר משלה

זה כחמש שנים מתקיימת בירושלים קבוצה טיפולית לנשים זקנות החוות התעללות. העבודה הטיפולית עמן מתמקדת בשיפור יכולת הצבת הגבולות ובחיזוק עצמי, במטרה להרחיב את מידת החופש שלהן בתוך הבית ולצמצם את ההתעללות בהן. לאורך זמן, הנשים מגיעות להישגים בקיום מידה רבה יותר של חופש בתוך מרחב ביתן. בשנה האחרונה החלו חלק מהנשים בקבוצה לדבר על האפשרות לעזוב את הבית.

יום אחד הגיעה בתיה לקבוצה, נסערת, וסיפרה שעזבה את הבית. בתיה, אישה חרדית בת 66, עלתה לארץ מטורקיה עם בעלה לפני כעשר שנים. היא נישאה בגיל 16 לבעלה, שמבוגר ממנה בעשר שנים. לכל אורך הנישואים סבלה מהתפרצויות זעם של בעלה, מאלימות כלכלית מצדו ולפרקים גם מאלימות פיזית. בתיה אישה חכמה מאוד ובעלת מוטיבציה גבוהה לשפר את איכות חייה. מאז עלתה לארץ השכילה להשתמש במשאבי התמיכה והסיוע הניתנים כאן. נוסף על השתתפותה ארוכת השנים בקבוצה, קיבלה בתיה טיפול פרטני קצר במרכז לשלום המשפחה וייעוץ בתחנה לבריאות הנפש, ונעזרה בעובדת סוציאלית בלשכת הרווחה. במהלך שנים אלו התחזקה בתיה וכעת הרגישה בשלה לעשות שינוי.

בתיה עזבה את הבית בעקבות התפרצות אלימה של בעלה שבמהלכה קילל אותה ואיים עליה בסכין. היא ברחה בלי חפציה אל הבית של בנה וכלתה. כעבור יומיים התקשר בעלה וביקש שתחזור הביתה, אבל בתיה הייתה נחושה לא לחזור. יעצנו לה לעבור למקלט לנשים מוכות מחשש שבעלה ינסה לפגוע בה. כמו כן, חשבנו שמקלט יעניק לה מעטפת סיוע ושהות לתכנן את עתידה. לאחר לבטים החליטה בתיה לא לעבור למקלט משום שהוא מאוכלס בצפיפות בנשים ובילדיהן הקטנים, ומחשש שחיי השיתוף עמם, הכוללים תורנויות בישול וניקיון, יהיו לה קשים.

חודשיים וחצי גרה בתיה אצל בנה וכלתה. הם תמכו בה וניסו לעזור לה, אך המגורים המשותפים בדירה קטנה הקשו על כולם, כפי שבתיה מספרת: "אני וכלתי אוהבות זו את זו ולא היו מריבות בינינו, אבל זו הייתה תקופה מאוד קשה. לא היה מספיק מקום בבית, ישנתי עם הנכדים באותו חדר במיטת קומתיים. הייתי צריכה לוותר הרבה על עצמי, על הצרכים שלי. ידעתי שזה לא יכול להיות פתרון לטווח ארוך".

במשך תקופה זו חיפשה בתיה פתרון למגורי קבע בסיוע כלתה ועובדת סוציאלית בלשכה. היא פתחה חשבון בנק משלה וביצעה הפרדת קצבאות בביטוח הלאומי. עד אז קיבלו היא ובעלה קצבה משותפת שהבעל שלט בה שליטה בלעדית. כעת קיבלה מהביטוח הלאומי 2,700 ₪ בחודש. בכסף זה ביקשה בתיה לשכור דירה למגורים, אך מחירי הדיור הגבוהים בעיר ריפו את ידיה. היא מספרת: "ראיתי חדר, יותר נכון לקרוא לזה קבר, קטן קטן, מתחת לאדמה, וגם זה היה יקר מדי בשבילי. זה עלה 2,500 ₪ לחודש". בתיה הבינה שאין ביכולתה לשכור דירה ועברה לחפש פתרון אחר.

היא פנתה לעובדת הסוציאלית בבקשת עזרה, וזו הציעה לה את סידור המגורים היחיד שיש ברשותה לתת: מגורים בבית אבות. הן פנו לוועדה לסידור מוסדי, ושם גוללה בתיה את סיפור חייה והסבירה מדוע היא רוצה לעזוב את הבית. הוועדה אישרה את בקשתה. בתיה התכוונה לעבור לבית האבות אך שינתה את דעתה ברגע האחרון: "הכול כבר היה מוכן למעבר, אבל לאחר שביליתי יום שלם בבית אבות ראיתי שזה לא חיים עבורי. כולם שם היו מבוגרים מאוד חולים, אנשים צועקים, אנשים ישנים כל היום. הבנתי שאני צעירה ב-20 שנה מכדי לגור שם".

אף לא אחד מן הפתרונות שהוצעו לבתיה לא התאים. לאחר חודשיים וחצי של חיפוש מקום לגור בו החליטה לחזור הביתה. אף על פי שהחיפוש של בתיה נכשל, היא סבורה שתקופת השהייה מחוץ לבית דווקא חיזקה אותה: "בתקופה זו ראיתי שיש אנשים שרוצים לעזור לי ושאני לא לבד. גם בעלי יודע עכשיו שאני מסוגלת לעזוב את הבית והוא חושש מכך". כיום בתיה מרגישה חופשייה יותר בבית מבעבר. עם שובה תלתה על קיר המטבח את אמרת חז"ל "אם אין אני לי מי לי". היא ובעלה ישנים בחדרים נפרדים. בשלב זה אין היא חוששת מאלימות פיזית מצדו.

הסיפור של בתיה הוא סיפור של הצלחה אישית – ההצלחה של בתיה לגייס כוחות נפש ותמיכה מהסביבה כדי לעזוב את הבית. זהו גם סיפור הצלחה של מסגרות טיפוליות שונות, שעבודתן המשולבת הניבה מענה טיפולי אפקטיבי. עם זאת, זה גם סיפור על מגבלות המערכת, מערכת הרווחה, המתקשה למלא את תפקידה לספק מענה הולם לצרכים של אישה זקנה שרוצה ומסוגלת לעזוב את הבית. בתיה מספרת: "המדינה עזרה לי מאוד. בזכות זה היום אני במקום אחר ממה שהייתי כשהגעתי לארץ, אבל אם המדינה הייתה עוזרת יותר יכולתי להיות היום במקום יותר טוב, במקום משל עצמי". המקרה של בתיה מעלה את הצורך למצוא דרכים יצירתיות למתן מענה מותאם לנשים זקנות שחוות התעללות ורוצות לעזוב את הבית.

 

המענים הקיימים ומגבלותיהם

בעקבות בתיה גם נורית, אישה בשנות השבעים המאוחרות לחייה, ניסתה לעזוב את בעלה. בעבר סבלה נורית מאלימות פיזית קשה מצד בעלה, וכיום הוא ממשיך לנהוג בה באלימות נפשית וכלכלית. לאחר התפרצות שבה איים על נורית שיוציא לה את העיניים וישרוף אותה, ברחה נורית לבית בנה וכלתה. כעבור ימים ספורים חזרה הביתה מחשש שנוכחותה מכבידה על המשפחה. היא ביקשה מהעובדת הסוציאלית בלשכה שתסייע לה לעבור לגור בבית אבות. הן החלו בהליכים להסדרת מגורים בבית אבות ולהפרדת רכוש, אך מהר מאוד חזרה בה נורית. שוחחתי עם נורית כדי להבין מה עצר בעדה, והיא הסבירה מדוע הפתרונות שהוצעו לה אינם מתאימים לה. להלן אתאר מענים אלו ואדון בחסרונותיהם מנקודת המבט של נורית ובתיה.

מקלט לנשים מוכות: נורית פסלה יציאה למקלט משום שאינה מחפשת פתרון זמני אלא מגורי קבע מחוץ לבית. עצם המעבר כרוך בניתוק מהסביבה המוכרת וממקורות תמיכה, ובגיל מבוגר הוא קשה במיוחד ומצריך מאמץ נפשי גדול שאינו משתלם בפתרון זמני. בתיה פסלה יציאה למקלט בשל חיי השיתוף ותנאי המחיה הקשים בו, שהרגישה שאינם לפי כוחה. מחקר בנושא חוויית השהייה של נשים מוכות במקלט מעלה ביקורת נוקבת של הנשים על צפיפות, המולה, חדירה לפרטיות והיעדר אפשרות ליצור מרחב פרטי מוגן משלהן (2013).

המבנה הפיזי של המקלט ותכנית הטיפול שהוא מפעיל מכוונים לתת מענה לנשים צעירות אימהות לילדים קטנים. אישה זקנה הבוחרת לא לצאת למקלט מכיוון שאינו מותאם לצרכיה, אינה זוכה להיכלל בתכניות סיוע המוצעות לנשים יוצאות מקלט, כגון התכנית מטעם קרן ידידות טורונטו, המעניקה לאישה תמיכה רגשית וכלכלית נרחבת בתחילת חייה העצמאיים.

מגורים אצל הילדים: נורית ובתיה פסלו מגורים משותפים עם הילדים, וזאת למרות הקשר הטוב שלהן עם ילדיהן. הבנים של נורית מעניקים לה תמיכה נפשית ופועלים לריסון האלימות מצד האב. נורית אינה מוכנה בשום אופן לגור אצל בניה, "אפילו לא שעה אחת", מחשש שהדבר יפגע בקשר הטוב עמם. לנשים זקנות בכלל, ובפרט נשים שסובלות מהתעללות מצד בן הזוג, קשר טוב עם הילדים הוא נכס יקר. הילדים הם מקור מרכזי לתמיכה נפשית וכן לעזרה חומרית חיונית, ומסיבה זו יימנעו הנשים מלנקוט צעדים שעשויים לערער יחסים אלו.

סידור מוסדי בבית אבות: בתיה היא אישה בת 65 במצב גופני ומנטלי מצוין. אין הדעת סובלת שאישה כמוה תתגורר בבית אבות. העובדה שבתיה שקלה ברצינות אפשרות כל כך לא מתאימה מעידה על גודל מצוקתה. לנורית המגורים בבית אבות מתאימים יותר, משום שהיא מתמודדת עם ירידה בתפקוד, והיא תוכל להפיק תועלת מהשירותים שהמוסד מספק. אך למרות הרצון להימלט מבעלה, נורית פסלה אפשרות זו בשל הסדרי התשלום שהדבר מצריך. סידור מוסדי בבית אבות מטעם משרד הרווחה תובע מהילדים ומבני זוגם להצהיר על הכנסותיהם ומחייב אותם להשתתף במימון ההורה לפי הכנסתם ומצבם המשפחתי. נוסף על כך, על דירת ההורה נרשמת הערת אזהרה בטאבו, כדי שלאחר מותו ניתן יהיה לממש את הנכס בשביל לשלם לבית האבות. הסדר זה מצריך מנורית להיות נטל כלכלי על בניה ולסכן את ירושתם העתידית. היא מסבירה: "אני לא רוצה להכביד על הבנים שלי. יש להם ילדים קטנים והם צריכים את הכסף. וזה לא רק הבנים, גם הכלות לא ירצו. אם היה מקום בחינם הייתי הולכת". נורית תלויה בבניה ובחרה שלא לסכן את הקשר הטוב אתם במעבר לבית אבות.

אם בתיה ונורית, נשים שילדיהן רוצים בטובתן, מתקשות להיעזר בילדים כדי לעזוב את הבית, קל וחומר שהדבר אינו אפשרי עבור נשים שסובלות מהתעללות גם מצד הילדים. אסתר, אחת הנשים בקבוצה, מתגוררת עם שלושה בנים בוגרים שמתעללים בה התעללות נפשית וכלכלית וגם נוהגים בה באלימות פיזית. אסתר אינה בשלה כרגע לעזוב את הבית, ואילו רצתה בכך היו בניה מאפשרים לה ללכת, אך אילו היו מתבקשים להצהיר על הכנסותיהם, או שהיה נודע להם שנרשמת הערת אזהרה על הדירה, היו מפעילים נגדה אלימות קשה כדי למנוע ממנה לעזוב. ההסדר הקיים יוצר מצב שבו זקן הסובל מהתעללות מצד ילדיו נזקק לשיתוף פעולה מצדם כדי להיחלץ מהתעללות זו.

דיור מוגן ציבורי של משרד השיכון: זקנים נטולי יכולת כלכלית זכאים לדיור מוגן ציבורי מטעם משרד השיכון, אך אחד הקריטריונים לזכאות הוא שלא תהיה לאדם דירה בבעלותו. כל הנשים בקבוצה מתגוררות עם בן הזוג בדירה בבעלות משותפת, ולכן אין הן זכאיות לדיור ציבורי זה כל עוד הן לא מבצעות הפרדת רכוש. נורית אומרת: "אם יש לך דירה אז המדינה לא נותנת לך כלום, אבל מה אני יכולה לעשות עם הדירה הזאת?"

הפרדת רכוש: נורית ובתיה שתיהן פסלו את האפשרות לבצע הפרדת רכוש משום שהן סבורות שהדבר יביא לידי ערעור מצבו הנפשי של בן הזוג והתגברות האלימות מצדו. מאז ומעולם החשיב הבעל את הרכוש המשותף כרכוש שלו בלבד. בגיל הזיקנה, כשההכנסה של הבעל מוגבלת, הרכוש מעניק לו ביטחון קיומי ותלותו ברכוש גבוהה. לדברי נורית: "הוא יוכל איכשהו לחיות עם זה שאני אעזוב אותו, אבל אם אני אקח לו את הדירה הוא לא יעמוד בזה, הוא יהרוג אותי". גם הילדים של נורית ושל בתיה מתנגדים לאפשרות זו. התנגדותם נובעת מדאגה ורחמים כלפי האב, או מהחשש שייפול עליהם למעמסה כשייאלץ להתפנות מדירתו, או מתוך רצון לשמר את רכוש המשפחה.

שכירות בקהילה: אישה נפגעת אלימות זכאית לסיוע בשכר הדירה מטעם משרד הבינוי והשיכון למשך תקופה של שלוש שנים. גובה הסיוע מסתכם בפחות מ-1,000 ₪ לחודש. סכום זה רחוק מלכסות את מחיר השכירות הגבוה, ולאישה המתקיימת מקצבה של הביטוח הלאומי אין שום אפשרות לשכור דירה. יתר על כן, הסיוע מוגבל בזמן מתוך הנחה שהאישה תצא לעבוד ויכולתה להתפרנס תגדל בהדרגה. אישה זקנה, במקרים רבים, אינה יכולה לעבוד בשל מצבה הגופני, וגילה מדיר אותה משוק העבודה, ולכן אינה יכולה להסתמך על סיוע זמני.

 

סיכום

המענים הקיימים אינם תואמים את הצרכים של נשים זקנות שחוות התעללות במשפחה ואינם מתחשבים במגבלותיהן. מקצת המענים, כגון סיוע משרד השיכון בתשלום שכר דירה או מקלט לנשים מוכות, מיועדים לנשים צעירות יותר ומותאמים לצורכיהן. מענים אחרים, כגון סידור מוסדי, אינם מביאים בחשבון את התלות הגבוהה של נשים אלו בקשר עם ילדיהן הבוגרים, קשר שאין הן יכולות להרשות לעצמן לסכן. מענים המחייבים הפרדת רכוש, כגון דיור ציבורי מטעם משרד השיכון, מתעלמים מהערכת הנשים שהדבר יוביל להסלמת האלימות מצד בן הזוג, המוכן לוותר עליהן אך לא על הרכוש.

לאחר ששקלו בתיה ונורית את האפשרויות העומדות לפניהן' החליטו להישאר בבית. ההיגיון שהנחה אותן אמר להן לא לסכן את המעט שיש להן לטובת פתרון עתידי שאולי ייכשל. זהירותן הולמת את מצבן הקיומי הפגיע בהיותן נשים חשופות להתעללות, זקנות ועניות. דבריה של בתיה מבטאים זאת היטב: "אני אדם זהיר מאוד באופי שלי, אני מסתכלת על כל האפשרויות ומנסה לבחור את מה שהכי טוב. אני רוצה לעשות דברים בחוכמה ובהדרגה, לראות לאן הם מובילים ולא לעשות דברים שאין מהם דרך חזרה. אני לא רוצה לצאת מבעיה אחת ולהיכנס לבעיה אחרת. אילו הייתה דירה בשבילי באותה תקופה שעזבתי את הבית, בטוח הייתי הולכת ומנסה למשך כמה חודשים ורואה אם זה נכון בשבילי, ויכול מאוד להיות שהייתי נשארת. לא ניסיתי כי לא היה משהו טוב עבורי". בתיה מבקשת מבנה להשתתף למענה בהגרלות לוטו המזכות את הזוכים בבית. היא חולמת על בית שיאפשר לה לחיות בחופש ובשקט.

בספר "חדר משלך" וירג'יניה וולף טוענת שכדי לשפר את מצבן של נשים בחברה, וכדי שיוכלו ליצור, מן ההכרח שיהיה לנשים כסף וחדר משל עצמן. הכסף מאפשר את כוח ההתבוננות, ומנעול על הדלת פירושו היכולת למחשבה עצמאית (וולף, 1981). אלה גם תנאים הכרחיים כדי להשתחרר ממערכת יחסים אלימה. אך החברה אינה מקצה את המשאבים הכלכליים הנדרשים לאישה כדי שתוכל להימלט מבן זוג אלים (Walby, 1990), ובמיוחד כשמדובר בנשים זקנות הסובלות מאלימות מצד בן הזוג. במשך שנים רבות נדחק לשוליים מצבן של נשים אלו וצורכיהן הוזנחו (בנד-וינטרשטיין, 2008).

כדי לצאת מהבית נשים זקנות שחוות התעללות במשפחה זקוקות למענה המותאם למצבן הייחודי: נשים עצמאיות בתפקודן זקוקות לדירה קטנה משלהן שתושכר להן במחיר סמלי, ושהזכאות למגורים בה אינה מותנית בהיעדר דירה בבעלותן. נשים עם ירידה תפקודית שרוצות לעבור לבית אבות זקוקות להסדרי תשלום מקלים שאינם מערבים את הילדים. נוסף על כך, חשוב שהמעבר ילווה בסיוע מקיף בתקופה הראשונה מחוץ לבית, כשם שלנשים צעירות יוצאות מקלט מוענק סיוע מקיף, הכולל ליווי נרחב בתחומי ההעצמה וההתפתחות האישית, מיצוי זכויות וסיוע כלכלי. כשתיסלל הדרך אל החופש יעזו יותר ויותר נשים זקנות ללכת בה.

 

שרה הלפרין, עו"ס אזורית למניעת התעללות בזקנים, לשכת צפון, עיריית ירושלים.

 

מקורות

בנד-וינטרשטיין, ט' (2008). כמו יונה פצועה – סיפורי חיים של נשים מוכות זקנות. ירושלים: אש"ל.

וולף, ו' (1981). חדר משלך. תל אביב: שוקן.

כהן, ה', וחאג'-יחיא, מ' (2013). חוויית השהות של נשים מוכות במקלט. חברה ורווחה ל"ג (ב), 197–225.

Walby, S. (1990). Theorizing Patriarchy. Oxford, UK: Basil Blackwell.

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים