דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

כאן גרים בכייף-גיליון 177, יוני 2016

13/07/2016

עובדה ידועה היא, כי אוכלוסיית הגיל השלישי גדלה והולכת. בישראל, המספרים מראים, כי מאז שנת 1955 גדלה אוכלוסיית המדינה פי 4.4, ואילו אוכלוסיית הזקנים גדלה פי 9.4. כיום, בני ה-65+ מהווים למעלה מ-10% מכלל האוכלוסייה.

במציאות החדשה שנוצרה, סיימו אנשים רבים בגיל הזיקנה את המחויבות שלהם כלפי מקום עבודתם, אך הם עדיין פעילים ובריאים. 70 אחוזים מתוך אוכלוסייה זו הם סבים וסבתות, השותפים בגידול הנכדים. מנגד, העמדות והסטריאוטיפים שלנו כלפי בני הגיל הזה מייחסות להם חולשה וחולי, ובכך למעשה אנחנו מאבדים מראש את האפשרות ליהנות מהניסיון והידע שיש לבני גיל הזיקנה להציע.

פרופסור חיים חזן מאוניברסיטת תל-אביב (2003) טוען, כי תהליכים הקשורים לגלובליזציה, אורבניזציה והקיום בעידן הפוסט-מודרני, הביאו לכך, שהחברה כבר אינה מייחסת לוותיקיה את אותן התכונות כבעבר - בעלי החוכמה, הניסיון, שומרי הקשר עם העבר והמסורת ואוצרי הזיכרון החברתי. כיום, בדמותו של הזקן מודגשים מאפיינים הקשורים להיבטים הפיזיים של הזיקנה, כגון: מחלות, תלות והזדקקות לאחר.

ד"ר אהוד בודנר מאוניברסיטת בר-אילן (2009) מונה מספר סיבות לירידה במעמדם החברתי של הזקנים: ראשית, במקביל לגידול בשיעור הזקנים באוכלוסייה, המדינה מעודדת פרישה לגמלאות כך שהזקנים לא יכולים להמשיך ולהחזיק בעבודות נחשבות או בעמדות כוח כלכליות. שנית, הקידמה הטכנולוגית יצרה משרות שאנשים מבוגרים התקשו למלא, והניסיון שהיה ליתרון עבור המבוגרים הוחלף בכישורים חברתיים, כך שהמבוגרים הורחקו ממעגלי העבודה הטכנולוגיים. הרחקה זו גרמה להם להיחשב כלא יצרניים, ומיתגה אותם כעול על מעמד הביניים, הנושא בנטל הכלכלי-חברתי.

שינוי נוסף התרחש בעקבות תהליך האורבניזציה. בעשורים האחרונים ילדים אינם גרים עוד בהכרח ליד הוריהם, וכתוצאה מכך נחלשו הקשרים הבין-דורים בתוך המשפחה ונוצר מעין נתק בין הצעירים במשפחה לבין הסבים והסבתות. צעירים, שראו בעבר בסב דמות להיוועץ עימה ולקבל הדרכה והכוונה, חדלו מלעשות כן. לבסוף, התפתחות מערכת החינוך הציבורית הרחיבה את מעגל הקוראים והכותבים, ובאופן זה הפחיתה ממעמדם של הזקנים, שבעבר העבירו בעל פה את המורשת התרבותית ואת החוכמה. הירידה במעמד הזקנים הביאה לחיזוקם של סטריאוטיפים שליליים ולניתוק היחסים הבין-דוריים )רוזנטל-סובלמן, McGuinn & Mosher-Ashley, 2002; 1984). לדעת חוקרים שונים, הדרך להתגבר על כך היא ביצירת מפגשים בין-דוריים, בביטול ההפרדה המוסדית בין ילדים וזקנים וביצירת מסגרות של פעילות משותפת  .(Bales, Eklund & Siffin, 2000; Hagestad & Uhlenberg, 2005)

יצירת מפגש בין ילדים לבני הגיל השלישי מאפשרת לשני הדורות ליהנות מעוצמת הקשר. מחקרים מצביעים על יתרונות רבים הנובעים ממפגשים אלה. עבור הזקן, הקרבה לילדים מעניקה תחושה של מטרה בחיים ויוצקת משמעות נוספת לתוכם, מקטינה תחושת דיכאון, מחזקת את המערכת החיסונית, ממלאת צורך חברתי, ועוד. עבור הילד, הקרבה לזקן מסייעת לו ברכישת ידע ומיומנויות חדשות, חיזוק האינטליגנציה הרגשית והחברתית והוא גדל להיות פרט היודע להכיל את השונה, תוך כדי אימוץ של עמדות חיוביות כלפי הזיקנה והגיל השלישי (דורון ורגב, 2011).

השאלה היא: איך מייצרים מרחבים משותפים לילדים ולזקנים ומאפשרים לקשר בין-דורי להירקם ולהתפתח באופן מובנה מצד אחד, ספונטני, טבעי וחופשי, מצד אחר? ברור שלשם כך יש לחשוב "מחוץ לקופסה" ולהסיר את ההגדרות בין המוסדות. מאחר שילדים מבלים את מרבית שעות היום במסגרות חינוכיות, אנו מציעות, כי גני ילדים וצהרונים ישולבו בתוך מבנים של דיור מוגן ומרכזים לגיל השלישי.

דיירי הדיור המוגן ישולבו כפרטים וכקבוצות של מתנדבים בתוך המערך היומיומי של הגן ויבצעו יחד עם הילדים פעילויות מגוונות. הילדים יוכלו להתארח במרחבים הציבוריים ולראות את הזיקנה והזקנים כחלק מנוף ילדותם, כטבעית.

מרעיון לביצוע

גן ילדים ראשון מסוגו לגילאי טרום חובה וחובה מוקם בימים אלה בתוך דיור מוגן במושבה זיכרון יעקב, בעקבות יוזמה של ארגון "דורותיים" ובשיתוף המועצה המקומית זיכרון יעקב, אשל-ג'וינט ישראל ומכון אדלר.

ייחודו של גן זה, מעבר למיקומו בתוך מרחב הדיור המוגן, הוא באפשרות ובהנגשה במישור הפדגוגי והפיסי להשתלבותם של בני הגיל השלישי בתוך הפעילות החינוכית. המודל המיוחד הזה שואף להקרין על שלושה מעגלים ולחולל בהם תהליכים של חיוניות וצמיחה:

המעגל הפרטי של הזקנים ושל הילדים: הילדים חווים באופן ישיר ובלתי אמצעי תחושת שייכות והכלה שבני גיל הזיקנה יכולים להעניק, ופוגשים חברה רב-גונית, המשקפת בצורה נכונה ומדויקת יותר את המציאות. המבוגרים זוכים לטעם של רעננות וחיוניות, ובעיקר מצליחים לחזק את הערך העצמי שלהם כמי שלוקחים חלק חשוב בחינוך הדור הבא.

המעגל הקהילתי: המודל מאפשר קיומה של קהילה מלוכדת ורב-שכבתית, שבה ערכים כמו "קבלת האחר", "מעורבות", "נתינה", "והדרת פני זקן" הופכים מסיסמאות להוויה מוחשית. קהילה שמתנהלת באופן הזה, יש לה את הפוטנציאל להיות רגישה יותר, סובלנית יותר ואף ליהנות מחיי חברה מלאים ועשירים.

המעגל הלאומי: המודל מביא לכך, שהחברה נותנת כבוד למייסדיה ולוותיקיה, רואה אותם כמשאב וכמקור עוצמה ולא כנטל ובכך מחזקת את חוסנה. חברה חזקה משקיעה בדור העתיד שלה, יודעת לתת בו אמון, תשומת לב ואופקים רחבים כתקווה לעתיד. החיבורים שהתכנית מייצרת נוגעים גם בכך.

זהו מודל חדשני בכל הקשור לשילוב בין-דורי, אך למעשה הוא מכיל את דפוס ההתנהגות הראשוני של הסדר המשפחתי והחברתי, שהיה קיים בעבר והוא המשך ישיר לעשייה החברתית בתחום, כפי שקיימת בשנים האחרונות בישראל ובעולם.  

בארץ, הוקם לפני כשנתיים, ביוזמת אשל-ג'וינט ישראל, פורום "קול הדורות", הנותן במה לתחום הבין-דורי בישראל. במקביל, מערכת החינוך בישראל משלבת בתוכה את אוכלוסיית הזקנים בדרכים שונות ומפעילה תכניות, כמו: עזרה בשיעורי הבית ומניעת אלימות במסגרת פרויקט ”ידיד לחינוך“, התנדבות זקנים בגני ילדים במסגרת "סבגן", זהירות בדרכים – "זהב בגן ילדים", ועוד (דורון ורגב, 2011).

בעולם קיימים מספר מודלים המקדמים את הקשר הבין-דורי ברמה הלאומית. בגרמניה, לדוגמה, נבנתה תכנית שבמסגרתה ייבנו מבנים רב-דוריים ומטרתה לשקם את תחושת החיים המשפחתיים ולפתח יחסים חברתיים בין המתגוררים בקהילות. יוקמו מועדונים ובתי קפה למטרות מפגש בלתי אמצעי ותפעלנה תכניות חינוכיות, כמו חוגים, שיעורי העשרה, ועוד, המשלבות צעירים ומבוגרים  www.mehrgenerationenhaeuser.de)).

בסינגפור הוקמו מרכזים הנותנים שירות משותף לזקנים ולילדים, מתוך כוונה לחזק את הקשר הבין-דורי וליצור אינטראקציה ספונטנית בין הצעירים לזקנים (2011 Thang,). בקנדה יזמו גננות תכנית בין-דורית, שבה כיתת גן עוברת באופן קבוע לפעול בתוך מרכזים לגיל השלישי. הילדים והזקנים פועלים סביב נושא משמעותי המשותף לשניהם, וחוקרים אותו דרך קריאה, אמנות ומוסיקה. במדינת אוקלהומה שבארצות הברית עברה כיתת גן באופן זמני לבית אבות. תוצאות המיזם הראו, כי ציוני התלמידים בקריאה עלו ואילו הזקנים דיווחו, כי הם הפחיתו את שיעורי נטילת התרופות ואיכות חייהם השתפרה (Hammer, 2011). בעיר סיאטל פועל כפר לגמלאים, שגילם הממוצע הוא 92. כחלק מתפיסת הטיפול, הוכנסה לכפר כיתות גן לילדים מגיל שישה שבועות ועד גיל חמש. במהלך היום מגיעות כיתות למשך שעה למבנים הציבוריים של הדיור המוגן, ומתקיימת פעילות משותפת, כגון יצירה, תנועה ומוסיקה עם הדיירים. את המפגש המרגש ניתן לראות בסרטון המוצג ביוטיוב (www.youtube.com/watch?v=FfBO-Xbz9Yc).

לסיכום, אמנון שמוש, בספרו "תמונות מבית הספר העממי", היטיב לתאר את מהותנו כחברה, כמענה לשאלה הקשה מכולן – מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול: "אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב. אחר כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים, גם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים, אם ליבו חפץ בכנפיים? (כתבתי שלושה סימני שאלה, אחר כך מחקתי שניים). השורשים מפסידים כל כך הרבה, כשהם תקועים באדמה, ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו. והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ, שבסתר ענפיו הן חוסות. על כן, סיימתי, כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים".

למפגש הבין-דורי השלכות ארוכות טווח ומשמעותיות הן לילדים, הן לזקנים והן לדור הביניים. כל שנותר לנו לעשות, הוא למצוא את הפתיחות הרעיונית, לנפץ תבניות חשיבה ישנות ולמצוא את הדרכים לשלב בין הדורות. רק כך נוכל לבנות חברה עם שורשים וכנפיים.

 

 

אירית פישר רייף, יועצת בתחומי הדיור המוגן והמוסדי, מרצה.

מיטל זמיר דוידי, יזמית חברתית, מייסדת ארגון "דורותיים", המפעיל תכניות מגוונות למפגשים בין-דוריים. יזמה ומנהלת את פרויקט הקמת גן ילדים בתוך דיור מוגן בזיכרון יעקב.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים