דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

הפנים הרבות של הגילנות המשפטית: פונדקאות של הורים מבוגרים

בדומה לגזענות וסקסיזם, היא מתעלמת מההשפלה והפגיעה הקשה ביותר בכבוד האדם הנובעת מפסילתם של התובעים רק בשל גילם הכרונולוגי; היא מתעלמת מהעדר התשתית האמפירית וההגיון החברתי הטמון באפלייתם של אנשים רק בגלל שהם מתויגים כ"זקנים"; והיא מאפשרת לנו "לצבוע" אפליה קשה וחמורה, בצבעים של "אבחנה רלבנטית" – בלי שבעצם אנחנו צריכים לנמק: מה באמת התשתית המדעית האמפירית ההופכת את השוני לרלבנטי

17/05/2010

 

בפינה זו עסקנו בעבר לא פעם בתופעת הגילנות. כפי שכבר הסברנו בעבר, מושג הגילנות הוא מושג מורכב, שלא קל להגדירו. אחת מדמויות המפתח בהקשר של פיתוח גבולותיו של המושג גילנות והגדרתו הוא ד"ר רוברט בטלר, מי שהיה המנהל הראשון של המכון הלאומי לזיקנה בארצות-הברית. ד"ר בטלר היה זה שגיבש, באופן רעיוני ותיאורטי, את המושג גילנות (ואף טבע את מטבע הלשון Ageism). ואכן, אחת ההגדרות הראשונות, הידועה כ"הגדרת בטלר ולואיס" משנת 1973, הגדירה גילנות כך:

 

גילנות יכולה להיראות כהליך שיטתי של סטריאוטיפיזציה של, ואפליה כנגד, אנשים בגלל שהם זקנים, כשם שגזענות או סקסיזם עושים זאת ביחס לצבע העור או למגדר. אנשים זקנים מקוטלגים כסניליים, נוקשים במחשבה ובהתנהגות, מיושנים במוסריותם ובכישוריהם.... גילנות מאפשרת לדורות הצעירים יותר לראות באנשים זקנים כשונים מהם, ובכך לחדול מלראות את הזקנים כבני אנוש"  )תרגום של המחבר – י.ד.(.

 

המעניין הוא שמערכת המשפט בישראל חושפת לעיתים היבטים גילניים בהקשרים רבים ומגוונים . ברשימה זו הפעם, נבקש לסקור פסק דין שמציג זווית מבט נוספת של היבטיהם הגילניים של מערכת המשפט ומערכת הרווחה בישראל. הסיפור מעוגן בפסק דין הידוע כתמ"ש 26140/07 , פלוני ופלונית נגד פרקליטות מחוז ת"א (בית משפט לענייני משפחה במחוז ת"א, פס"ד מיום 15.2.2010 ע"י כב' השופטת חנה ריש-רוטשילד). סיפור המעטפת המשפטית הוא פשוט יחסית: בני זוג יהודים, נישאו בשנת 2002 , כאשר אלו הם נישואיהם הראשונים. התובעים הינם דתיים, והתובע הינו כהן.

 

התובע הוא רופא עיניים, מומחה בהשכלתו והכשרתו, והתובעת הינה מזכירה במקצועה. בעת נישואיהם הם היו אזרחי ארה"ב, ובשנת 2007 עלו לישראל. התובעים, בשנות ה-50 לחייהם, הם הורים לילדה יחידה, אשר באה לעולם לאחר טיפולי פוריות שכללו תרומת ביצית. כתוצאה מהליכי הפריון של הלידה הראשונה, נותרו לתובעים ארבעה עוברים מוקפאים. מלכתחילה, הזוג תכנן שהאישה תיכנס להריון נוסף מהעוברים המוקפאים, ואולם, לימים התברר כי התובעת איננה מסוגלת לשאת הריון נוסף. התובעים, ניסו לאתר פונדקאית יהודייה במספר סוכנויות לאיתור פונדקאיות בארה"ב אך ללא הצלחה. בנסיבות אלה החליטו לעלות לישראל כדי להביא ילד נוסף לעולם באמצעות אם נושאת יהודיה.

 

בסמוך לעלייתם לארץ הגישו בקשה לועדת האישורים מכוח חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), תשנ"ו - 1996, עם "אם נושאת" כדי להיות "הורים מיועדים" כהגדרת מושגים אלה בחוק. הבקשה נדונה בפני הועדה, אשר דחתה את הבקשה מהטעמים הבאים: "האישה בת 53, הבעל בן 59, עפ"י נהלי הוועדה והקריטריונים שנקבעו בני הזוג אינם עומדים בקריטריונים שנקבעו בנהלי הוועדה, הקובעים כי ההליך מותנה בהיותה של האישה בגיל הפוריות . לא נמצאו נימוקים לחרוג מהנהלים שנקבעו. לא אושרו להתחלת התהליך".

 

התובעים, חזרו ופנו לוועדה ודרשו דיון חוזר, ואף הופיעו בפני הועדה. גם הפעם דחתה הועדה את בקשתם, תוך פירוט כי: "חוק ההסכמים נועד לנשים שמצבן הרפואי אינו מאפשר להן להרות או לשאת הריון בעודן בגיל הפוריות . תכליתו של החוק והאיזון שנקבע בו הוא כי האישור יינתן להורים חשוכי ילדים. שכירת שירותיה של אם נושאת אשר נכנסת להליך מפרך, רגשית ופיזית, של הריון על כל הסיכונים והקשיים הכרוכים בו הוא הליך חריג, המחייב שימוש ארוך ומתמשך בגופו של אדם אחד – לצורך מילוי שאיפותיו של זוג אחר...

 

הועדה בדקה את הפרמטרים הרלוונטיים לטובת לקביעת טובת הילד:

1)      מבחינת גמישות תפקידים, הקשים הפנימיים והיכולת לקבל עזרה יש לדברי בני הזוג יכולת כלכלית לכך.

2)      מבחינת טווח החיים ותוחלת החיים יש במקרה זה צפי של יתמות טרם הגיע הילד לבגרות.

3)      מבחינת פער דורות מול חברי ההורים ומול חברי הילד נמצא שטובת הילד לא תישמר. ממשיכה הועדה וקובעת כי:
"מקום שלדעת הועדה הגיל הביולוגי, כרונולוגי משמש לרועץ לפונים, ולעניין זה, קשר סיבתי ישיר של השלכת הגיל על עניין טובת הילד, מותירים את החלטת הועדה על כנה".

 

בנסיבות אלה, פנו התובעים לבית המשפט לענייני משפחה.

בית המשפט מינה פסיכיאטרית, ד"ר פז תורן, כמומחית בשאלת מסוגלותם ההורית של התובעים. בחוות הדעת קבעה הפסיכיאטרית כי ניכר בתובעים "...שברצונם העז, בכוחם וביכולתם להעניק לילד נוסף את שהם מעניקים לג' [הילדה הנוכחית שלהם] ללא קושי", והוסיפה וקבעה כי "...מסוגלים לאפשר לילד שעתיד להיוולד להם לגדול ולהתפתח בבריאות הגוף והנפש תוך פיתוח מרבי של אישיותו וכישוריו לתפקד במשפחה ובחברה".

 

בית המשפט ניגש לדון בתובענה ופותח בסקירה של חשיבות הזכות להורות. הוא מפרט כיצד הזכות לחיי משפחה ולמימוש ההורות בדרך טבעית הוכרה בפסיקה כזכות חוקתית הנגזרת מכבוד האדם וכן מהגשמת הזכות לאוטונומיה אישית ולמימוש עצמי.

 

בית המשפט חוזר ומדגיש כיצד זכותו הטבעית והראשונית של האדם להביא צאצאים הינה ה"גרעין הקשה" של הזכות החוקתית לחיי משפחה והורות. ואולם, בית המשפט ממשיך וקובע כי הזכות להורות נתפשת כחירות שאין מולה חובה משפטית של השלטון לפעול באופן אקטיבי כדי לאפשרה וכדי לממשה. יתרה מכך, במהלך השנים התפתחו טכניקות הולדה מלאכותיות המאפשרות לבני אדם החפצים להיות הורים, אך אינם מסוגלים להוליד ילדים בדרך הטבע, להגשים את שאיפתם. כזה הוא הליך הפונדקאות. ואולם, אין בחוק הוראה בדבר קיומה של חובה פוזיטיבית של המדינה לסייע במימוש רצונותיו של היחיד לממש זכותו להורות באמצעות פונדקאות. לפיכך, מסכם בית המשפט את עמדתו בתחום זה, במצב המשפטי דהיום לא קיימת זכות, לא כל שכן "זכות חוקתית", לפונדקאות.

 

ממשיך כעת בית המשפט ודן בשיקול הדעת של הועדה שדנה בעניינם של התובעים. לוועדה הנחיות פעולה כאשר אחת מהן היא הגיל הכרונולוגי של ההורים המיועדים. בהתאם להנחיות אלה, נקבע כי גילם של בני הזוג יילקח בחשבון. ככל שגילם של ההורים המיועדים גבוה מגיל ההורות הטבעי והמקובל (48-50) יעלה משקלו של פרמטר זה במסגרת כלל שיקולי הועדה באשר להתאמת ההורים המיועדים. כלומר, הגיל איננו תנאי סף, אך שיקול המובא בחשבון.

 

וכעת, עובר בית המשפט לדון למקרה הקונקרטי. בית המשפט מגיע למסקנה שלא נפל פגם בשיקול הדעת של הועדה: השיקול המרכזי לשיטתו של בית המשפט הינו "טובת הילד". טובת הילד בהקשר הגילאי – לשיטת בית המשפט – משקפת תפיסה חברתית מקובלת המושפעת, בין היתר, מפער הגילאים המרבי בהולדה טבעית, הנע בדרך כלל בין 20 ל-35 שנים. גם בהקשרים חוקיים אחרים, כדוגמת אימוץ ילדים, נקבעה אמת מידה גילאית בכל הנוגע לפער הגילאים המקסימאלי בין המאומץ ובין הוריו המאמצים (פער של לכל היותר 48 שנים). לפיכך, בסופו של יום, התובעים אינם מופלים לרעה, שכן יש שוני רלבנטי בינם ובין זוגות צעירים יותר.

 

פסק הדין ה"אובייקטיבי", המאמץ שפה ניטרלית ומאוזנת, משקף את ההיבט המשמעותי ביותר של גילנות: עיוורון להעדר התשתית המדעית לכל ההנחות הסמויות ביחס לזיקה שבין גיל כרונולוגי ובין הורות, או בין בין גיל כרונולוגי ובין "טובת הילד", והמחיר המוסרי והחברתי הכרוך באימוץ אמות מידה גילאיות. בית המשפט מניח כי יש הגיון "טבעי" להגבלת גיל ההורות – תוך שהוא כמובן מתעלם לחלוטין שמבחינה ביולוגית אין לגברים שום "מגבלה גילאית" להביא ילדים לעולם, ואף אחד לא "אוסר" על גברים בני 70 להפוך להיות אבות (ואף אחד לא טוען שזו עבירה פלילית). בית המשפט מתעלם מכך שמבחינה "טבעית" נשים יכולות להיכנס כיום להריון בגיל 50, או בגיל 60 (וגם בפועל עושות זאת) מבלי שהדבר יהיה (במרבית העולם) עבירה פלילית.

 

אך חשוב מכך, קיימת כבר תשתית אמפירית גדלה והולכת שמצביעה על כך שהורים מבוגרים יותר אינם הם הורים פחות טובים - מזווית המבט של טובת הילד – לילדיהם, מאשר הורים צעירים יותר. להיפך, בהקשרים רבים הורים מבוגרים יותר יכולים להיות הורים בעלי יכולות כלכליות, פסיכולוגיות, חברתיות, ואנושיות טובים יותר מאשר הורים צעירים יותר, מבחינת היכולת להעניק לילדים שלהם ילדות משמעותית, חיובית וטובה.

 

לפיכך, מה שנשארנו איתו בעצם בהנמקה של בית המשפט, ובהנמקה של הועדה – הם בעיקר סטריאוטיפים, הבניות חברתיות, סטיגמות, ופחדי-שווא - מפני הורים שהם "לא נורמליים" מבחינת הגיל. זוהי תמציתה של הגילנות. בדומה לגזענות וסקסיזם, היא מתעלמת מההשפלה והפגיעה הקשה ביותר בכבוד האדם הנובעת מפסילתם של התובעים רק בשל גילם הכרונולוגי; היא מתעלמת מהעדר התשתית האמפירית וההגיון החברתי הטמון באפלייתם של אנשים רק בגלל שהם מתויגים כ"זקנים"; והיא מאפשרת לנו "לצבוע" אפליה קשה וחמורה, בצבעים של "אבחנה רלבנטית" – בלי שבעצם אנחנו צריכים לנמק: מה באמת התשתית המדעית האמפירית ההופכת את השוני לרלבנטי. עצוב לקרוא את פסק הדין, ואין אלא לקוות שיבוא יום שמערכת המשפט והחברה הישראלית יבינו את הגילנות הנעוצה בבסיס פעילותם.

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים