דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

על חוקיות שריפת גופות בישראל

אם אתם רוצים שיכבדו את רצונכם לאחר מותכם כדאי שתכינו מראש מסמכים משפטיים המבטאים ומסדירים את רצונותיכם
17/04/2011

במסגרת השינויים הדרמטיים המתחוללים בחברה הישראלית, הכוללים בין היתר אימוץ דפוסים אינדבידואליסטיים של ארוחות חיים, אין זה מפתיע כי גם בכל הנוגע לעיצוב הסדרי הקבורה והמוות אנו חווים שינויים.

 

זכותו של אדם לבחור ולקבל החלטות הנוגעות להליכים הנוגעים למותו (לדוגמא, במסגרת עריכת הנחיות רפואיות מקדימות או מינוי מיופה כוח), נדונו בפינה זו בעבר. גם בכל הנוגע לתכנון חלוקת הרכוש אחרי המוות נדונו סוגיות משפטיות רבות ומורכבות בעבר (במסגרת סקירת הזכות לצוות אגב חוק הירושה הישראלי). תחת מסגרת חוקית רחבה זו, מגיעים לבתי המשפט בשנים האחרונות סכסוכים משפטיים הנוגעים ליכולת לתכנן את הליכי הקבורה, במיוחד בהתחשב ברצונם של אנשים לאמץ דפוסים לא שגרתיים או ייחודיים.

 

הסיפור שיתואר בפינה זו הפעם נוגע לפרשה הידועה כת"א 25468-12-10. א.ש. ואחרים נגד ל.ב. ואחרים, שנדונה לאחרונה בבית המשפט המחוזי בחיפה בפני כב' השופט משה גלעד. להלן עיקרי העובדות כפי שתוארו על ידי בית המשפט הנכבד: גב' ר. ז"ל נפטרה והלכה לעולמה לאחר מחלה קשה ביום 16.12.10 סמוך לשעה 14:00 במרכז הרפואי ע"ש סוראסקי בתל-אביב. בתה ובעלה ביקשו שגופת המנוחה תישרף. אולם, אמה ואחיה ביקשו שהמנוחה תובא למנוחות בקבר ישראל. אמה ואחיה של המנוחה פנו לבית המשפט בבקשה ליתן צו מניעה זמני, ולאחר דיון להופכו לקבוע, כדי למנוע שריפת הגופה וכן צו המורה לבת ולבעלה "...להימנע משריפת הגופה אלא להביאה לקבר ישראל".

 

לאחר הצגת המסגרת העובדתית הבסיסית, הציג בית המשפט את המסגרת המשפטית: השאלה, לשיטתו של בית המשפט, היא: האם קיים בחקיקה או בדין איסור על שריפת גופות נפטרים במקום קבורתם?, במידה והתשובה לכך שלילית, כיצד יוכרע נושא זה כשיש עמדות מנוגדות בין קרובי הנפטר? בהקשר זה מציין בית המשפט כי מתעוררת סוגיה מרכזית נוספת - כבודו של המת והאם יש בשריפת הגופה משום פגיעה בכבוד המת. מוסיף בית המשפט וקובע כי הואיל וכל הצדדים הסכימו כי שיקול מרכזי בנושא שעל הפרק הינו "רצון הנפטר", נשאלת השאלה כיצד יוכח רצון זה, מהי רמת ההוכחה ומהו "מדרג" קרובי המשפחה הזכאים לבקש שריפת הגופה או קבורתה?

 

לצורך סיוע בפתרון המחלוקת, פנה בית המשפט לבא-כוח היועץ המשפטי לממשלה לשם קבלת עמדתו. עמדת המדינה היתה כדלקמן:

1. שריפת גופתו של מנוח, כתחליף לקבורתה, אינה מוסדרת בחקיקה במדינת ישראל.

2. אמנם היהדות התנגדה לאורך הדורות לשריפת גופות, אולם אין איסור על כך בדיני מדינת ישראל.

3. בהיעדר איסור בדין, אין מניעה חוקית עקרונית לשריפת גופה.

4. לאור האמור לעיל, ובהעדר נתונים בדבר רצונה של המנוחה עצמה, נותרת השאלה כיצד להכריע בין הרצון הסותר של שני בני משפחה קרובים - אמה של המנוחה ובתה של המנוחה.

7. כפועל יוצא מהעדר הסדר חוקי מקיף של הנושא, גם אין הוראת דין מפורשת המתייחסת לשאלה זו. אולם, ניתן להקיש מהוראות הדין בסוגיות דומות:

- סעיף 6א(1) לחוק האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ג-1953 קובע לעניין ההסכמה לניתוח גוויה את ההיררכיה הבאה: "הסכים לכך בן זוגו של הנפטר, ובהעדר בן זוג - ילדיו, ובהעדר ילדים - הוריו, ובהעדר הורים - אחיו או אחותו;"

- תקנה 11(א) לתקנות זכות לקבורה אזרחית חלופית (רישוי תאגידים לענייני קבורה וקביעת נוהלי קבורה), התשנ"ט-1998:

"התאגיד יביא לקבורה נפטר שהוא או הקרוב לו ביותר הביע את רצונו בקבורה אזרחית חלופית; לענין זה,"קרוב ביותר" - האדם שנשאר בחיים וקודם בתור המפורט בזה: בן-זוג, בןאו בת של הנפטר, בהעדר התנגדות של מי מהם; הורה, בהעדר התנגדות של ההורה האחר."

8. בהקשרים האמורים העדיף המחוקק את רצון ילדיו של המנוח על פני רצון הוריו.

 

 

 

בית המשפט: " זהו מקרה עצוב בו קרובי משפחתה של המנוחה, שכולם אהבוה והוקירוה, נחלקו  בגישתם בדבר הדרך בה תובא לבית עולמה. עדיף היה לו נפלה ההחלטה בנושא זה בתוך המשפחה, בהסכמה הדדית, ולא היתה מובאת להכרעה שיפוטית"

 

 

לאור עמדת היועץ המשפטי לממשלה דלעיל, המשיך בית המשפט ובחן את עמדות הצדדים להליך. ואכן, בהקשר זה העידה הבת כי הייתה קרובה מאוד לאמה במשך כל השנים ואמה, המנוחה, הביעה רצונה בפניה לפני שנים רבות, וגם לאחר ההחמרה האחרונה במחלתה, כי גופתה תישרף אחרי מותה. אף כי ל'ציינה שזהו גם רצונה כי גופתה שלה תישרף לאחר מותה, המנוחה היתה אישה דעתנית וזה היה רצונה של המנוחה ובקשת ל'מיועדת אך ורק לקיים את רצון המנוחה ולא את רצונה שלה.

 

מצד שני, ש', אמה של המנוחה, טענה כי אף שהיתה קרובה לבתה וסיפרו אחת לשנייה כל דבר, מעולם לא שמעה ממנה דבר על רצונה כי גופתה תישרף, ועל כן היא אינה מאמינה שהמנוחה רצתה בכך. לדעתה, ביתה של המנוחה בעצם מעבירה את רצונה שלה לרצון אמה וזו סיבת בקשתה לשרוף את גופת המנוחה. ש שמעה על הכוונה לשרוף את גופת המנוחה מל', רק יום אחד לפני המוות ומייד התנגדה לכך. יתרה מכך, האם נימקה את התנגדותה בכך שאם תישרף הגופה לא יהיה לה קבר לבכות עליו ולא תוכל לכבד את בתה לאחר מותה.

 

לאחר שמיעת הצדדים, קבע בית המשפט כדלקמן:" מחד גיסא, שוכנעתי על פי "אותות האמת" שעלו במהלך העדויות, כי ל' וא' העידו אמת באומרם כי המנוחה, מסיבותיה שלה, רצתה והביעה בפניהם את רצונה כי לאחר מותה תישרף גופתה ואפרה יוטמן סמוך לבית בתה ל'. ניכר היה בל' וא' כי הם אהבו מאוד את המנוחה וסעדו אותה במסירות עד יום מותה. לא מצאתי כל הגיון או סבירות כי עדים אלה "ימציאו" גירסה בלתי נכונה בדבר רצון המנוחה, יטרחו "להילחם" עליה בבית המשפט ולהסתכן בתוצאותיה של "עדות שקר", ואף ירצו לקחת על עצמם את כל אותן ההוצאות הכרוכות בשריפת הגופה, ל' בשל דעותיה שלה, וא' כי "אולץ" לשקר בבית המשפט בשל "מניפולציות" של ל'. אומר כי, מהתרשמות ישירה ובלתי אמצעית מל', לא התרשמתי כי מדובר באישה מניפולטיבית אלא להיפך.

 

הואיל והמנוחה לא השאירה צוואה או כל מסמך כתוב, בדבר רצונה בשריפת גופתה, עקבתי ב"שבע עיניים" אחרי כל מילה ותנועה שיצאה מפי עדים אלה, ואף השתתפתי "באופן פעיל" בחקירתם ושאלתי שאלות בנושאים שעשויים לשפוך אור על רצון המנוחה. כאמור, הרושם שקיבלתי - והתגבר בליבי, עם כל מילה נוספת שיצאה מפיהם של עדים אלה - הינו, כי דוברי אמת - כואבת - הם".

 

ממשיך בית המשפט ביחס למצב המשפטי בכל הנוגע לחוקיות ההחלטה והבחירה לשרוף את גופתו של אדם. אומר בית המשפט כך:"הנני בדעה ששריפת גופתו של נפטר, על פי רצונו, אינה מגיעה, על פי הדין בישראל, בניגוד להלכה, לאותה רמה שניתן לומר כי מבזה היא את כבודו של המת ופוגעת בו עד כדי קביעה שהיא אסורה בשל פגיעה בתקנת הציבור או אינטרס הציבור. יתרה מכך, המחוקק לא אסר במפורש בשום דבר חקיקה על שריפת גופתו של נפטר. כאמור, הצעות חוק להתיר או לאסור את שריפת גופתו של נפטר, לא הבשילו לכלל חקיקה. אולם, כידוע, על פי שיטתנו המשפטית, מה שלא נאסר על אדם במפורש - מותר". מכאן, שבית המשפט מסיק כי שריפת גופה הינה מותרת נכון להיום מבחינה חוקית. לפיכך, בית המשפט אישר לבת לשרוף את גופת האם. יחד עם זאת, ציווה כי על הבת לקבור את אפרה של המנוחה בבית עלמין יהודי בצורה ראויה ומכובדת ולהקים לה קבר ומצבה, שניתן להשתטח ולבכות עליו.

 

מסיים בית המשפט את דבריו באמירות הבאות: "זהו מקרה עצוב בו קרובי משפחתה של המנוחה, שכולם אהבוה והוקירוה, נחלקו בגישתם בדבר הדרך בה תובא לבית עולמה. עדיף היה לו נפלה ההחלטה בנושא זה בתוך המשפחה, בהסכמה הדדית, ולא היתה מובאת להכרעה שיפוטית. ניסיתי במקרה כואב ורגיש זה, תוך הבנת מניעיהם, סיבותיהם וגישותיהם של שני הצדדים, להביאם לידי פשרה ומשלא הצלחתי להביאם לידי הסכמה, לצערי, נאלצתי להכריע בדין. אני מקווה שהפתרון אליו הגעתי, מעין "משפט שלמה המלך", הנעוץ בהסכמה חלקית שבין הצדדים, ייתן מענה הולם לשניהם ובעיקר וחשוב מכל, יעשה כבוד אחרון וראוי למנוחה. אני מקווה כי הכרעתי תביא לסיום המחלוקת בין סבתא, דודים ובני דודים, גיסים ואחיינים, לבין נכדה ובת, ובעל, למען שמירת כבודה של המנוחה וכבוד זכרה, וכך ישרור שלום בביתם ולא ידעו עוד דאבה".

 

סיפור משפטי זה, מעבר לעניין הנוגע לחוקיות שריפת גופתו של אדם, מחזק את סוגיית התכנון המשפטי בסוף החיים: אם אתם רוצים שיכבדו את רצונכם, כדאי שתכינו מראש מסמכים משפטיים המבטאים ומסדירים את רצונותיכם. הדבר עשוי (לפחות באופן חלקי) למנוע את הצורך לפנות לבתי משפט בנדון.

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים