דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

פריצת דרך תקדימית: הזכות לשבות למען זכויות גמלאים

באופן מצער, לא ניתן היה להצביע בשנים האחרונות על פסקי דין של בית הדין הגבוה לצדק שהיוו פריצת דרך עקרונית בכל הנוגע לקידום זכויותיהם של זקנים בישראל. באופן משמח, בימים אלה ניתן פסק דין שניתן ללא ספק להכתיר אותו כתקדימי, חשוב, ומבטא מחויבות אמיתית להגנה על זכויותיהם של זקנים בישראל. הכוונה לבג"צ 181/03 , אוניברסיטת בר אילן נ. בית הדין הארצי לעבודה ואחרים.

6/06/2011

סיפור המעשה היה כדלקמן: אוניברסיטת בר-אילן הינה אחד מהמוסדות להשכלה גבוהה בישראל, המוכר מכוח חוק המועצה להשכלה גבוהה, תשי"ח-1958. האוניברסיטה מעסיקה מאות מרצים, שהינם חברי סגל בכיר, המאוגדים ומיוצגים על-ידי ארגון הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטת בר-אילן. מכוח הסכם פנסיה משנת 1959, המרצים חברי הסגל הבכיר מבוטחים בקופת פנסיה מקיפה "גלעד", שהינה קרן פנסיה צוברת חיצונית (ולא בפנסיה תקציבית).

 

במשך 25 שנים הייתה הפנסיה צמודה למשכורת המשולמת לחברי הסגל הפעילים באוניברסיטה, וכך הובטח ערכה הריאלי. בשנת 1988הועברו גמלאי הסגל האקדמי הבכיר, לפי דרישתם, לשיטה לפיה הפנסיה תהיה צמודה למדד המחירים לצרכן.

 

בעקבות מאבק שכר ממושך ושביתה ארוכה, שניהל ארגון הסגל באמצע שנות ה-90, המרצים הפעילים זכו לתוספות שכר משמעותיות בגין הסכמי שכר לשנים 1996-1993 אך המרצים הגמלאים לא "נהנו" מתוספות שכר אלה, היות שהפנסיה שלהם לא הייתה צמודה לשכר המרצים. ארגון הסגל דרש מהאוניברסיטה לפצות גם את המרצים הגמלאים באמצעות הגדלה של הגמלה המשולמת על-ידי קרן הפנסיה "גלעד" בשיעור של 14אחוז מעבר להצמדה למדד המחירים צרכן. דרישה זו באה לאחר שבכל יתר האוניברסיטאות (בין בגין היות הפנסיה שלהם פנסיה תקציבית, ובין בגין העובדה שהדברים עוגנו במסגרת תקנון הפנסיה הצוברת), למעט אוניברסיטת בר-אילן, הגמלאים זכו להכללת תוספות השכר בחישוב הפנסיה שלהם בעקבות הטבת הזכויות של אנשי הסגל הפעילים. מעבר לדרישה לפיצוי בגין שחיקת ערך הפנסיה דרש ארגון הסגל האקדמי מהאוניברסיטה לבטל את השינוי שנעשה על-ידה, לפיו מספר ימי ההשתלמות שהגמלאים יכולים ל נצל בשנה מתוך קרן מיוחדת המיועדת לכך, לא יעלה על 30. שתי הדרישות הללו נגעו לגמלאי האוניברסיטה בלבד ולא הייתה להם נגיעה לחברי הסגל האקדמי הפעילים.

 

למרות משא ומתן ממושך ולמרות ניסיונות להגיע להסכמה ביחס לפתרון הראוי, הצדדים לא הגיעו לפתרון מוסכם, ובסופו של דבר האוניברסיטה לא נעתרה לשתי הדרישות שפורטו לעיל. לאחר מספר "גלגולים", שהחלו באוקטובר 1999, החלו והסתיימו מספר הליכים לפתיחת סכסוך עבודה קיבוצי ושביתה, שהסתיימו סופית באפריל 2004, לאחר שנחתם הסכם שסילק את המחלוקות הכלכליות בין הצדדים.

 

עוד בטרם הסתיימה המחלוקת הכלכלית ובעקבות שביתת ההוראה בה פתח ארגון הסגל הבכיר, פנתה אוניברסיטת בר-אילן ביום 25.10.1999 לבית הדין האזורי לעבודה בבקשה לקבל סעד זמני וכן צו מניעה קבוע האוסר על המרצים לשבות. טענת האוניברסיטה הייתה ששתי העילות שפורטו אינן בגדר מאבק מקצועי בסכסוך עבודה שניתן לנקוט בגינו שביתה. עד אשר הגיע בית הדין האזורי לעבודה לדון בפניית האוניברסיטה לגופה, הסכסוך - הגורם לפנייה לבית הדין - נפתר והצדדים הגיעו לעמק השווה. כאמור, לאחר דין ודברים, הצדדים הגיעו למעשה להסכמה - ללא התערבות בית הדין - ביום 9.4.2000 , לפיה נחתם בין הצדדים הסכם מיוחד הכולל אף הסכמה בעניין הכללת תוספות השכר ("תוספת קריטריונים")כרכיב פנסיוני לחברי הסגל הבכיר הגמלאים (ובכך למעשה התקבלה דרישתם לקבל "פיצוי" בגין שחיקת הפנסיה).

 

 

 

כבוד השופטת פרוקצ'יה: "הזדקנות האוכלוסייה, והעלייה המשמעותית בתוחלת החיים, מציבות בפני החברה ובפני המשפט אתגרים חדשים. עקרונות של ערבות הדדית בין-דורית, הבנויים על כיבוד האזרח המבוגר ודאגה לצרכיו, מחייבים התאמה של התבניות החברתיות והמשפטיות למציאות הדינמית המשתנה"

 

 

למרות שהסכסוך הכלכלי הסתיים הייתה זו דווקא אוניברסיטת בר-אילן שעמדה על קיום דיון והכרעה בשאלה העקרונית - האם ניתן להכריז על סכסוך עבודה כאשר הסכסוך נוגע לזכויות גמלאים לאחר פרישתם. בית הדין האזורי לעבודה נתן בעקבות כך פסק דין אשר קיבל את עמדת אוניברסיטת בר אילן, לפיו לא ניתן לקיים שביתה כאשר נושא השביתה הוא זכויותיהם של גמלאים שכבר אינם עובדים. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, אשר הפך את החלטת בית הדין האזורי וקיבל את עמדת הסגל האקדמי, לפיו ניתן מבחינה חוקית להכריז על שביתה שתכליתה להגן ואף לקדם זכויות גמלאים. על החלטה זו הוגשה עתירה לבג"צ.

 

טענות אוניברסיטת בר אילן היו בתמצית כדלקמן:

1. נשק השביתה אינו לגיטימי כשמדובר בזכויות של גמלאים בכלל, ובמיוחד כשיש בו ניסיון לשנות את שיטת הפנסיה המוסכמת.

2. זכויות הגמלאים מתגבשות במועד הפרישה ולכן לא ראוי כי זכויות אלה יהיו פתוחות למשא ומתן. פתיחת נושא זכויות הגמלאים למשא ומתן משמעותה כי גם למעביד יהיה כוח לשנות את תנאי הגמלאים לאחר פרישתם.

3. סכסוך גמלאים אינו סכסוך עבודה כמשמעותו בחוק יישוב סכסוכי עבודה, מאחר שסכסוך כזה הוא רק בין מעביד לעובדיו ולא בין מעביד למי שהיו עובדיו.

4. זכויות גמלאים אינן יכולות להיות מוסדרות בהסכם קיבוצי, וזאת על פי הקבוע בחוק ההסכמים הקיבוציים, התשי"ז-1957.

5. האוניברסיטה טענה כי הזדהות ארגון עובדים עם מאבק של גמלאים אינה שביתת אהדה ולא ניתן לשבות בנושאים לגביהם לא ניתן לכרות הסכם קיבוצי.

 

ארגון הסגל האקדמי מצידו ביסס את טענותיו על הטיעונים הבאים:

1. זכותו של ארגון עובדים לשבות גם בנושא זכויות גמלאים, וזאת מכוח עקרונות כלליים של חירות השביתה וחופש ההתאגדות. דברים אלה נכונים במיוחד משום שתקנון הארגון קובע מפורשות כי גם הגמלאים הם חברי הארגון.

2. אם שביתת אהדה מוכרת במשפט העבודה, קל וחומר שיש להכיר בשביתה של ארגון עובדים למען זכויות גמלאיו.

3. אין כל קשר בין זכות השביתה לבין סעיף 2לחוק יישוב סכסוכי עבודה, ובכל מקרה העילות להכרזה של סכסוך עבודה, הקשורות לגמלאים, באות בגדרם של הנושאים המנויים בסעיף.

4. העובדה כי זכויות הגמלאים מתגבשות ביום הפרישה, והטענה כי זכויות גמלאים אינן יכולות להיות מוסדרות בסכם קיבוצי, אינה שוללת את זכות השביתה של ארגון עובדים במטרה להגן על זכויות הגמלאים.

5. בכל מקרה עילות השביתה אינן מתייחסות רק לגמלאים אלא מדובר בקביעת זכויות עתידיות לגבי חברי הסגל הפעילים.

 

בית הדין הגבוה לצדק, אימץ את הגישה הבסיסית של הסגל האקדמי. כב' השופטת פרוקצ'יה, כתבה את הדברים הבאים. השופטת מתחילה בהצהרה כללית אודות החשיבות להתאים את המשפט למציאות החברתית המשתנה:

 

"במסגרת ההתפתחות החברתית האמורה, הולכת ומתגבשת תפיסה חברתית רחבה החותרת לקיום סולידריות ותמיכה הדדית בין שכבות הגילאים השונות בחברה, מתוך הכרה בצורך לקיים ערבות הדדית בין קבוצות בין-דוריות שונות, מתוך הנחה כי כל רובד גילאי בחברה צפוי במהלך הזמן להתקדם במעלה הסולם, ולהגיע בסופו לשלב המתקדם בחייו. בגדרה של מציאות משתנה זו, נוצר רובד אוכלוסיה נרחב בעל צרכים ייחודיים, המחייב גיבושה של תשתית חברתית ומשפטית שתענה לצרכיו. הזדקנות האוכלוסייה, והעלייה המשמעותית בתוחלת החיים, מציבות בפני החברה ובפני המשפט אתגרים חדשים. עקרונות של ערבות הדדית בין-דורית, הבנויים על כיבוד האזרח המבוגר ודאגה לצרכיו, מחייבים התאמה של התבניות החברתיות והמשפטיות למציאות הדינמית המשתנה."

 

ממשיכה כב' השופטת פרוקציה ומדגישה את חשיבות הפנסיה התעסוקתית לביטחון הסוציאלי של הזקנים: "אחד הנדבכים המרכזיים במערך הכלכלי-חברתי שנועד לספק ביטחון סוציאלי לאוכלוסייה הוותיקה בישראל הוא נדבך הפנסיה התעסוקתית, שתפקידה למנוע ירידה תלולה ברמת החיים של האדם עם הגיעו לגיל זיקנה, באמצעות שמירת יחס סביר בין הכנסתו לפני גיל הזיקנה ולאחר מכן. מבחינה מושגית, הפנסיה התעסוקתית מקנה זכאות לקצבה פנסיונית המובטחת לאדם לאחר פרישתו מהעבודה, למשך כל ימי חייו."

 

כעת עוברת כב' השופטת ומדגישה את חשיבותם של ארגוני העובדים ומעורבותם של הגמלאים בהם: "אחד הביטויים המובהקים להשתלבותו של ציבור הגמלאים במערך החברתי המוגן משתקף בהכרה הקיימת בכוחם של ארגוני עובדים לייצג גמלאים שפרשו ממקום העבודה. ייצוג זה מוכר במשפט העבודה בעולם ובישראל. הוא נובע, ביסודו, מעקרון חופש ההתאגדות וההתארגנות".

 

בשלב זה עוברת השופטת ומסבירה את האינטרס עליו מגוננים ארגוני העובדים: "ייצוגו של האינטרס הגמלאי בידי ארגון העובדים הוא בעל שתי פנים: האחת, בשלב שבו העובד עדיין פעיל במקום עבודתו, ומבקש להבטיח רמה ראויה של תנאי פרישה בעת עזיבתו את העבודה; והשנייה, לאחר פרישת העובד לגמלאות, כאשר נדרש להבטיח כי רמת תנאי הפרישה תישמר ולא תישחק, ובמידת הצורך תותאם לתנאים המשתנים במשק, בכלכלה ובחברה. ייצוג האינטרס הגמלאי בידי ארגון עובדים, על שתי פניו אלה, קשור ואחוז בקשר הדוק לזכויותיו של העובד - בין לפני שפרש מעבודתו ובין לאחר פרישתו."

 

מכלול הטעמים שפורטו לעיל, מובילים בשלב זה למסקנה המשפטית הבלתי נמנעת: "תכליתם של חוק הסכמים קיבוציים וחוק יישוב סכסוכי עבודה לא תושג בשלמותה אם ההגנה הניתנת בהם לעובדים תוגבל רק לשלב העסקתם הפעילה ולעת גיבושם של תנאי הפרישה, ותוסר מהם לאחר פרישתם לגמלאות, בשלב שבו נדרש לממש את תנאי הפרישה ולהגן על מעמדו הכלכלי והחברתי של הגמלאי. הגנה על הוגנותם של תנאי הפרישה נדרשת בשלב עבודתו הפעילה של העובד, ונחוצה עוד ביתר שאת לאחר פרישת העובד; יצירת חיץ מלאכותי בין העובד של היום לבין הגמלאי של מחר חותרת תחת תכליות החוקים ולא מקדמת אותן; הותרת הגמלאים בלא הגנה של הארגון משמעה יצירתן של זכויות פרישה בעת קיום יחסי עובד-מעביד, בלא מתן אמצעים יעילים להגן על מימוש זכויות אלה באמצעות גוף מאורגן ולמנוע את שחיקתן לאחר מועד הפרישה; משמעות הדבר היא הותרת הגמלאים כקבוצה חלשה שאין בידה כוח מאורגן להגן על מעמדה וזכויותיה."

 

התוצאה הסופית היא אם כך שבית הדין הגבוה לצדק הכיר בזכותם של ארגוני עובדים לשבות על מנת לקדם ולהגן על זכויותיהם של גמלאיהם. מדובר בפסק דין תקדימי ועקרוני שחשיבותו טמונה לא רק בשורה התחתונה שלו (קידום זכויותיהם של הגמלאים) אלא במסר החברתי המעניק תוקף משפטי לסולידריות בין-דורית, ולהכרה במעמדם של הגמלאים כמעמד מיוחד וראוי להכרה. מי ייתן שפסיקה זו תהווה אבן דרך כללית בגישת בית הדין הגבוה לצדק ביחסו כלפי אוכלוסיית הזקנים והגמלאים בישראל.

 

 

 

השופטת בפסק דין בג"ץ: "אחד הביטויים המובהקים להשתלבותו של ציבור הגמלאים במערך החברתי המוגן משתקף בהכרה הקיימת בכוחם של ארגוני עובדים לייצג גמלאים שפרשו ממקום העבודה. ייצוג זה מוכר במשפט העבודה בעולם ובישראל. הוא נובע, ביסודו, מעקרון חופש ההתאגדות וההתארגנות"

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים