דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

קצבת שארים ונשים זקנות ומוכות

יש להביע את האכזבה מעמדת המדינה, אשר לא בפעם הראשונה, העדיפה לשמור על האינטרס הכלכלי הצר של קופת המדינה, מאשר האינטרס החברתי הרחב של זקנים - בכלל, או נשים זקנות ומוכות – בפרט

"מדיניות ראויה היא לפסוק שפרידה פיזית עקב אלימות של בן זוג אינה שוללת את הזכות לגמלת שאירים"

20/12/2011

בפינה זו עסקנו בעבר לא פעם בחשיבותה של הזכות לפנסיה תעסוקתית לאנשים זקנים – בכלל, וחשיבותה של פנסיה תעסוקתית לנשים – בפרט. באופן כללי נזכיר כי לא זו בלבד שנשים חיות יותר שנים מגברים, אלא שנשים סובלות הרבה יותר מעוני בזיקנתן, וזאת בשל מגוון של סיבות: נשים מרוויחות פחות מגברים (גם כאשר עובדות באותם תפקידים), תקופה קצרה יותר במעגל העבודה (בשל זמן טיפול בילדים); לנשים רבות אין פנסיה כלל או יש להן פנסיה נמוכה משמעותית משל גברים (מהסיבות המוזכרות לעיל). אשר על כן, תלותן של נשים בפנסיית השאירים של בני זוגם היא קריטית וחשובה. זו גם הסיבה שבשנים האחרונות אנו עדים לריבוי תביעות משפטיות סביב סוגיית זכותן של נשים לקבל פנסיית שאירים בהקשרים שונים ומגוונים. מדורנו זה יתמקד הפעם בפסק דין חדש ומעניין הנוגע למימד מעניין של זכותן של נשים לקבל קצבת שאירים – והפעם, במקרה של נשים מוכות.

 

הסיפור, המוכר כתיק עבודה (בביה"ד האזורי לעבודה בתל אביב יפו) מספר 10015/09, אלמונית נ. עירית תל אביב יפו, אשר נדון בפני כב' השופטת לאה גליקסמן, ובפני נציג המעבידים מר איתן ליברוט, עסק בעניינה של "אלמונית". אלמונית הינה אלמנתו של מר י' ז"ל, אשר הועסק בעירית תל אביב משנת 1956 ועד לפרישתו לגמלאות מחמת גיל פרישה חובה בשנת 1995. למנוח (מר י') שולמה פנסיה תקציבית מכוח חוק שירות המדינה (גמלאות), התש"ל-1970, שהוחל על עובדי עירית תל אביב. מר י' הלך לעולמו ביום 8.10.2008. "אלמונית" והמנוח, למרות היותם נשואים, לא התגוררו יחדיו במשך תקופה ארוכה לפני פטירתו, וזאת בשל יחסו האלים של המנוח כלפיה וכלפי ילדיהם המשותפים. כאשר פנתה "אלמונית" לעירית תל אביב ודרשה לקבל פנסיית שאירים – דחתה העיריה את תביעתה בטענה שהיא איננה זכאית לקצבת שאירים לנוכח העובדה כי "נפרדה מהמנוח פרידה של קבע".

 

לאור העובדה ש"אלמונית" לא הייתה סמוכה על שולחנו ולא ניהלה עם בעלה בנפרד משק בית משותף או חיי שיתוף כלכליים, סברה עיריית תל אביב, היא איננה "שאירה" הזכאית לקבל פנסיית שאירים.

 

בדלית ברירה הגישה "אלמונית" תביעה לבית הדין האזורי לעבודה נגד עירית תל אביב על מנת לחייב אותה בתשלום פנסיית השאירים. בשל חשיבות הנושא בית הדין אף העניק ליועץ המשפטי לממשלה זכות להביע את דעתו בנושא. באופן לא מפתיע – אך מצער – המדינה תמכה בעמדת העיריה כי "אלמונית" איננה זכאית לפנסיית שאירים. מצער, כמובן, שבית הדין לא מצא לנכון לצרף להליך ארגון זכויות נשים או ארגון זכויות גמלאים – כל זאת בשעה שכן מצא לנכון לצרף את נציג המדינה.

 

כאשר התברר ההליך בפני בית הדין האזורי לעבודה, פרסה "אלמונית" בפניו תמונת מצב עובדתית עגומה למדי: מסתבר שהמנוח היה אדם אלים וקשה: הוא נהג להתרועע עם נשים רבות, נהג להשתכר, נהג להשתמש בסמים קלים, נהג באלימות פיסית קשה כלפי התובעת וכלפי ילדיה. הסתבר כי "אלמונית" פתחה בהליכי גירושין נגדו מספר פעמים. בפעם הראשונה המנוח סירב להתגרש ממנה ותבע לחייבה לשוב ולחיות עימו חיי שלום, תוך שהוא מבטיח כי ישנה את דרכיו. בפועל, לאחר שאלמונית הייתה נעתרת לבקשתו ושבה לביתה המנוח היה חוזר לסורו והיא נאלצה שוב ושוב לעזוב את הדירה כדי להגן על חייה. לאחר שנים הגיעו אלמונית ובעלה פעם נוספת להסכם שלום בית, כאשר המנוח התחייב שוב "לכלכל את הבית בכבוד הראוי, לא להעליב את אשתו, לכבד אותה כראוי". ואולם, גם במקרה זה, נכשל המנוח מלעמוד בהתחייבותו, וזו שוב נאלצה לעזוב את הבית על מנת להציל את עצמה ואת בנותיה מאלימות פיזית ומילולית קשה.

 

התוצאה – במשך כ-15 שנים לפני פטירת המנוח אלמונית לא התגוררה עימו – מחד, ומאידך – זה סירב ליתן לה גט. המנוח המשיך לחיות בדירתם המשותפת, בעוד שאלמונית התגוררה בדירה ששכרה בכוחות עצמה. בכל אותן שנים המנוח לא תמך באלמונית, ובשל הפחד ממנו היא נמנעה מלהגיש תביעת מזונות או לתבוע את חלקו במזונותיה. עד כאן העובדות.

 

מבחינה משפטית, חוק הגמלאות קובע כי "שאיריו" של נפטר הם בין היתר "מי שהייתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהייתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעה". יחד עם זאת, החוק ממשיך וקובע כי: "אדם שנפרד מאשתו פרידה של קבע, דינה לעניין חוק זה כדין גרושה, אף אם לא השאיר אחריו אישה אחרת". עיריית תל אביב (והמדינה בעקבותיה) טענו כמובן שאלמונית איננה זכאית לפנסיית שאירים הואיל ונפרדה "פרידה של קבע" מבעלה המנוח. אלמונית מצידה טענה כי אין זה סביר כי כוונת המחוקק הייתה לשלול ממנה את הזכות לגמלת שאירים משום שהמנוח הוא זה שסירב לגט (ולפיכך למעשה מעולם לא "נפרד" ממנה), והוא זה שגרם לפרידה הפיזית בשל אלימותו ובכך לא איפשר לאלמונית להמשיך ולהתגורר עימו פיזית.

 

בית הדין קיבל את טענותיה של אלמונית ודחה את טענות העיריה והמדינה. ראשית, בית הדין קובע כי מבחינה פרשנית, הדרישה ל"מגורים בפועל" בעת המוות חלה רק ביחס לבני זוג שהם ידועים בציבור ולא ביחס למי שהינם נשואים כדין. לפיכך, לעובדה שאנשים לא גרים יחדיו יש אמנם משקל ביחס לסוגיית ה"פרידה של קבע" אך אין בהעדרם – כשלעצמם – כדי לשלול את הזכאות לגמלת השאירים. מוסיף בית הדין וקובע כי "פרידה של קבע" הינה מצב המזוהה עם "צמיתות" או "לתמיד" או באופן "קבוע".

 

לפיכך, עצם העובדה שבני זוג אינם מתגוררים יחדיו, אינו מלמד בהכרח על פרידה לצמיתות. בנסיבות של המקרה דנן,"עזיבתה" של אלמונית לא נעשתה מרצונה, אלא בשל התנהגותו של המנוח עצמו, דהיינו, אלימותו. לאלמונית לא הייתה כל שליטה על עניין זה ולא היא זו שגרמה לכך שהסדרי "שלום הבית" לא צלחו. לפיכך, לא ניתן לומר כי בנסיבות העניין עזיבתה את הבית הייתה "פרידה של קבע" שהייתה לה שליטה מלאה עליה.

 

ממשיך בית הדין ופוסק גם כי בנסיבות העניין, שלילת זכאותה לגמלת השאירים תהא בבחינת הענשתה פעמיים: פעם בחייו של המנוח, עת נאלצה לברוח מדירתם המשותפת עקב אלימותו מבלי לקבל מזונות, ופעם שניה, עם מותו, בעקבות שלילת זכותה לקבל גמלת שאירים. אשר על כן קובע בית הדין כי מבחינת מדיניות ראויה יש לעודד נשים הסובלות מאלימות לא להשלים עם האלימות כלפיהן, לקחת את גורלן בידן, להיפרד מבן זוג אלים, וככל שנדרש גם לעזוב את הבית למקום מבטחים. לפיכך, קביעה כי אלמונית איננה זכאית לגמלת שאירים הינה מנוגדת למדיניות החברתית הראויה, ועלולה לגרום לכך שנשים ימשיכו לסבול מאלימות או יחששו מלנקוט צעדים נגד מציאות קשה זו בכדי לא להפסיק את גמלת השאירים שלהן. אשר על כן, מדיניות ראויה היא לפסוק שפרידה פיזית עקב אלימות של בן זוג אינה שוללת את הזכות לגמלת שאירים.

 

לסיכום, בית הדין פסק כי על עירית תל אביב לשלם לאלמונית פנסיית שאירים. ולנו אין אלא לברך את כב' השופטת לאה גליקסמן על אומץ ליבה ופסיקתה החשובה והעצמאית, המלמדת על המודעות להשלכות המשמעותיות שיש לזכות לקבל גמלת שאירים כלפי נשים בכלל, וכלפי נשים מוכות בפרט. באותה נשימה יש להביע את האכזבה מעמדת המדינה, אשר לא בפעם הראשונה, העדיפה לשמור על האינטרס הכלכלי הצר של קופת המדינה, מאשר האינטרס החברתי הרחב של זקנים – בכלל, או נשים זקנות ומוכות – בפרט.

 

 

שלילת זכאותה של אלמנה שהייתה אשה מוכה לגמלת השאירים תהא בבחינת הענשתה פעמיים: פעם בחייו של המנוח, עת נאלצה לברוח מדירתם המשותפת עקב אלימותו מבלי לקבל מזונות, ופעם שניה, עם מותו, בעקבות שלילת זכותה לקבל גמלת שאירים

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים