דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

פרשת ירדנה נילמן וסוגיית הפיקוח על אפוטרופסים

בפינה משפטית זו עסקנו לא פעם בסוגיית האפוטרופסות על זקנים. כידוע לרבים מהקוראים, עמדתו הכללית של הח"מ היא שקיימת בישראל מדיניות חברתית ושיפוטית של "קלות יתר" במינוי אפוטרופוס על זקנים ושימוש יתר במה שמכונה "אפוטרופסות גלובלית", דהיינו, אפוטרופסות גם על גופו של הזקן וגם על רכושו, בלי לנסות להשתמש בחלופות לאפוטרופסות (כגון ייפוי כוח) או "לתפור" אותה לצרכיו הספציפיים.

27/08/2013

לעומת זאת, במצבים שבהם הזקן אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולהבין את משמעות החלטותיו, ולא הוכנו מראש כלי תכנון משפטיים חלופיים, אין מחלוקת כי נכון וראוי למנות אפוטרופוס. מצבים אופייניים אחרים שבהם אין מחלוקת כזו הם מקרים של ניצול והתעללות בזקנים חסרי ישע, שאינם מסוגלים להיחלץ ממצבם בכוחות עצמם.

אך בלי קשר לסוגיות המורכבות הכרוכות בהצדקה של מינוי האפוטרופוס, נותרת השאלה: מה קורה ביום שאחרי? מי וכיצד מפקחים על האפוטרופסים הממונים על זקנים חסרי ישע? מה תוכן הפיקוח? אילו אמות מידה מופעלות לצורך העניין? איזו הכשרה מקבלים האפוטרופסים? שאלות אלה ואחרות עומדות כיום ללא מענה הולם במשפט הישראלי. יתרה מכך, כפי שכבר דווח ב"דורות", זה מקרוב הגישה עמותת המשפט בשירות הזיקנה עתירה לבג"ץ נגד משרד המשפטים, האפוטרופוס הכללי ומשרד הרווחה והשירותים החברתיים, על כך שלא פעלו בהתאם לביקורת הקשה שנמתחה עליהם בדוחות מבקר המדינה ולא הקימו מערך הכשרה, פיקוח ובקרה מקיפים של אפוטרופסים הממונים על ידי בתי המשפט בישראל.

אם למישהו יש ספק ביחס לנחיצות של מערך הבקרה והפיקוח בתחום זה, נביא בפינה זו הפעם את פסק הדין שניתן לאחרונה (ביום 10.6.2013) בערעור הפלילי בפרשת ירדנה נילמן (ע"פ 5115/12, מ"י ישראל נגד ירדנה נילמן, בבית המשפט העליון בירושלים). מדובר בפרשת מעילה מפורסמת שבמסגרתה עורכת הדין נילמן גנבה מיליוני שקלים מחסויים שהיו נתונים לאפוטרופסותה מכוח צווים שנתנו בתי משפט שונים בישראל.

כפי שנטען בכתב האישום שהוגש נגדה, בשנים 2006–2008, נילמן הייתה עורכת דין במקצועה שמונתה על ידי בתי המשפט לענייני משפחה כאפוטרופסית של חסויים רבים, ובתוקף זה נמסרה לה השליטה על נכסיהם. כפי שתואר בהרחבה בכתב האישום שהוגש נגדה, עורכת דין מילמן גנבה בצוותא עם בן זוגה ועם עובדת נוספת שסייעה להם בכך, סכום כולל של 7,256,377.70 ש"ח, וזאת מרכושם ומכספם של 20 חסויים שונים. כפי שתואר בכתב האישום, הגניבה נעשתה בשיטתיות דרך שימושים חוזרים בכרטיסי אשראי, משיכות כספים במכשירי כספומט, משיכת המחאות לטובת צדדים שלישיים ועל ידי מכירת דירות וגניבת כספי התמורה. עוד תואר בכתב האישום כי עורכת הדין ושותפיה ניסו להסוות את מעשיהם על ידי רישומים חשבונאיים כוזבים וזיופן של קבלות וחשבוניות, כאילו נמשכו כספי החסויים לטובתם ולמטרותיהם.

במסגרת הסדר טיעון הודתה הנאשמת במעשיה, ולמעשה נותר לטעון ביחס לעונש הראוי. בשל שביתת עורכי הדין בפרקליטות המדינה נשמעו בפני בית המשפט המחוזי רק טיעוני ההגנה, ולא טיעוני המדינה. גם לאחר שהסתיימה שביתת הפרקליטים, דחה בית המשפט המחוזי (השופט גורפינקל) את בקשת המדינה לטעון ולהביא ראיות לעונש.

לאור זאת, וכפי שמצוין בפסק הדין של בית המשפט העליון, בגזר הדין מיום 6.1.2011 נתן בית המשפט המחוזי משקל לחומרת המעשים. הוטעם כי הנאשמת מעלה בצורה קשה באמון שבתי המשפט נתנו בה, וכי "לא ניתן שלא להזדעזע מחומרת המעשים כאשר נעשה שימוש ציני ופסול ברכושם של החוסים לצורך רכישת מוצרי מותרות והפרת אמון גסה". בית המשפט המחוזי ציין כי לא ניתן לקבל את הטענה כאילו מעשי הנאשמת הם תוצאה של הולכתה שולל על ידי בן זוגה, וכי סברה שהיא מיטיבה עם החסויים בהשקעת כספם בשוק האפור, וזאת כאשר יותר משלושה מיליוני ש"ח שימשו אותה עצמה. עוד צוין, כי תחילה סבר בית המשפט שהעונש הראוי הוא מאסר בפועל בן עשר שנים, וכי עילה להקלה במקרים אלו היא השבת הגזילה. אולם למערערת לא נותר כל רכוש, והדבר אינו מאפשר גם הטלת פיצוי או קנס לשיפוי הניזוקים. עם זאת, סבר בית המשפט כי יש להתחשב בנסיבות המקלות וביניהן ההודיה באשמה, הבעת החרטה, נסיבות אישיות קשות מאוד העולות מתסקיר שירות המבחן, וטיפולה המסור בחסויים כפי שעלה מעדויות האופי.

בסופו של יום גזר בית המשפט המחוזי את עונשה של הנאשמת לשבע שנים וחצי מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרה, וכן 18 חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורה ממאסר לבל תעבור עבירה מסוג העבירות שבהן הורשעה. עניינה של הפרשה גניבה חסרת בושה על ידי אפוטרופסית מחוסים ששמו בה את מבטחם. גזר דין זה נותר בעינו גם לאחר שהוחזר לדיון נוסף לבית המשפט המחוזי, מאחר שלא התאפשר למדינה להשמיע את טיעוניה.

על גזר דין זה הוגשו ערעורים לבית המשפט העליון – הן מצד המדינה והן מצד הנאשמת. המדינה בערעורה טענה כי הנסיבות החמורות של המקרה מחייבות מתחם ענישה מחמיר בהרבה ומסקנה עונשית מחמירה יותר מזו שקבע בית המשפט המחוזי. כן טענה המדינה, כי במיוחד במקרים שבהם הפיתוי הכספי הוא גבוה מול סיכוי נמוך להיתפס, נחוצים עונשי מאסר ממושכים שיש בהם כדי לשקף כראוי את הגינוי החברתי ואת ההרתעה מפני הישנותם של מקרים אלה. עוד נטען, כי שיקולי בית המשפט המחוזי לקולת העונש היו שגויים בנסיבות העניין, מאחר שמעבר להודיה טכנית בכתב האישום המתוקן, הנאשמת לא קיבלה אחריות על מעשיה ולא הביעה כל חרטה או אמפטיה בפני הקורבנות.

הנאשמת ערערה גם היא על העונש, בטענה כי ראוי להקל בו הואיל וקיבלה עליה אחריות על מעשיה ושבה ארצה כדי להישפט ולהיענש בגינם, וזאת תוך שיתוף פעולה בחקירתה והבעת צער כבד על מעשיה. כמו כן טענה כי שותפתה לעבירות לא שימשה "אשת קש", אלא לקחה חלק מרכזי יותר מזה שיוחס לה. לבסוף טענה כי מצבה האישי קשה מנשוא לאור גילה המבוגר, ולאחר שבן זוגה הותיר אותה חסרת כול, ולכן יש להפחית את עונשה משמעותית כך שתוכל לנסות לשקם את חייה עם שחרורה ממאסר.

בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה, דחה את ערעור הנאשמת, והחליט להחמיר את עונשה. בדברי ההצדקה לכך קבע כך (הרכב השופטים היה כב' השופטים רובינשטיין, חיות וברק-ארז):

 

כתב האישום המתוקן שבו הודתה המערערת הוא ביטוי לשפל המדרגה המוסרי, לקרוא ולא להאמין. לפנינו מסע גניבות של 7,256,377.70 ₪ לאורך מספר שנים. הנספח לכתב האישום מתאר את החסויים, עשרים במספר, לא פחות – שמאות אלפי ש"ח (בשני מקרים עשרות אלפים ובמקרה אחד למעלה מזה, בשבע ספרות) נגנבו מחשבונות כל אחד מהם; והריהם פגועי ראש, דמנטיים, חולי אלצהיימר ותשושי נפש, חולי פרקינסון, ניזוקי נזק מוחי, או סכיזופרניים פרנואידיים; לעת האירועים חלקם בשנות השמונים לחייהם וחלקם צעירים מהם אך חולים ופגועים. כיצד לא רעדה ידה של המערערת בעשותה כל אלה, גם אם היה הדבר בשיתוף עם בן זוגה? בתסקירים, המתארים מסכת חיים מורכבת, טענה המערערת כי הייתה מעין "רובין הוד", וקיוותה שהשקעת הכספים בשוק האפור תסייע לחסויים. מי פתי ויאמין להבלים אלה, שממילא מתייחסים רק לאחוז קטן (מיליון מתוך שבעה) מן הגניבות. אכן, עדי אופי העידו על תכונות טובות של המערערת, ואין כמעט אדם נטול תכונות כאלה, אך גם קשה לשעות לטענה שהמערערת יכלה להישאר בגואטמלה ולא להידון; דווקא נוכח עליבות החיים באותה מדינה (קילוף תפוחי אדמה ובננות תמורת פרוטות היה מקור פרנסתה, כפי שתיארה בתה מביקורה), ספק אם יכלה המערערת להחזיק שם מעמד.

 

ממשיך בית המשפט העליון וקובע כך:

 במקרה שלפנינו – יש לקוות – אינו שכיח ואינו שגרתי; אנו מקוים ומניחים שאיננו חיים בחברה שבה אפוטרופסים לחסויים הם "קציני סדום" (ישעיהו א, י), אשר נתקיים בהם "עֹשק דל להרבות לו" (קרי, עושק את הדל להרבות לעצמו, משלי כב, טז), והדל הוא גם מי שכוחותיו להגן על עצמו דלים, והרי זו "דמעת העשוקים ואין להם מנחם" (קהלת ד, א). התקווה היא כי "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית" (צפניה ג, יג). אבל כדי להרתיע מניצול חולשתו התהומית המובנית של החסוי על ידי אפוטרופוס, שתחת לדאוג לו הוא עושק אותו, ראינו להעלות את העונש, כדי להדליק אור מהבהב בפני כל אפוטרופוס השוקל חלילה דרך נלוזה מסוג זה שפסעה בו המערערת.

לאור דברים אלה החליט בית המשפט העליון להחמיר את עונשה של הנאשמת, ולהוסיף שנה וחצי לעונש המאסר בפועל, כך שיעמוד על תשע שנים במקום שבע שנים וחצי. יצוין כי במסגרת הערעור ביקשה עמותת המשפט בשירות הזיקנה להצטרף כ"ידיד בית המשפט" כדי לתמוך בעמדת המדינה שלפיה ראוי להחמיר בעונשה של נילמן, אך בקשתה לא נענתה.

עם כל הכבוד, אנו מצטרפים בהסכמה מלאה להחלטת בית המשפט העליון, וסבורים כי ראוי היה להחמיר אף יותר את רמת הענישה במקרה הנדון. עם זאת, יש לזכור כי פרשת ירדנה נילמן מעוררת שאלות כבדות משקל בהרבה מאשר שאלת הענישה: איפה הייתה המדינה בכל הסיפור? איפה היה האפוטרופוס הכללי? איפה היו המערכות שהיו אמורות לפקח על פעילותה של עורכת נילמן ולמנוע את האפשרות שמיליוני שקלים ייגנבו מחוסים ומזקנים חסרי ישע – בלי שהדברים יתגלו כבר בראשיתם? נדמה שאם היה צורך בראיות ובסימוכין לכך שמערכת הפיקוח והבקרה הנוכחיים בתחום האפוטרופסות אינה מספקת – הרי שפרשת ירדנה נילמן מספקת את ההוכחה לכך.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים