דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

גבולות חופש הקבורה: האם חוקי לבקש להשליך גופה לים?

מנהגי הקבורה הם תלויי זמן, מקום ותרבות. לאורך ההיסטוריה האנושית אימצו חברות אנושיות מנהגים והסדרים מגוונים בכל הנוגע לדרכים שבהן נוהגים עם גופתו של האדם לאחר פטירתו: שריפה, הטמנה, נטישה ושילובים של כל אחת מהאפשרויות הללו. גם כיום יש הסדרים שונים; במדינות מסוימות הנוהג המקובל הוא שריפת הגופה, ואילו במדינות אחרות הנוהג הוא הטמנתה (קבורה) בארונות (לעתים, ארונות מפוארים ביותר).

גם בישראל יש מסורות ותרבויות שונות, ודי בהקשר זה לציין את העובדה שזה מכבר התאפשר מבחינה חוקית להקים בתי עלמין אזרחיים, שבהם קוברים אנשים בטקסי קבורה חילוניים עם ארונות קבורה, או תוך שימוש בשריפה, וזאת לעומת מרבית בתי העלמין הדתיים, שלפחות היהודים בהם קוברים את המתים בתכריכים וללא ארון.

24/03/2014

הדילמה סביב מידת חופש הבחירה שיש לאנשים לעצב את טקס הקבורה ואופי הסדרי הקבורה שלהם הגיעה לפתחם של בתי המשפט בישראל בשנים האחרונות בהקשרים שונים ומגוונים: החל בבחינת זכותה של משפחה לכתוב כיתוב לועזי על מצבה של אישה שהלכה לעולמה ונקברה בבית עלמין יהודי שלא התיר כיתוב לועזי על המצבה; דרך סוגיית זכותם של בני משפחה של חללי צה"ל להוסיף כיתוב אישי לנוסח הצבאי האחיד; וכלה בזכותה של אם להחליט על שריפת גופתה של בתה כחלק מהליך הקבורה שלה.

זה מקרוב ניתן פסק דין מעניין בסוגיות אלו בפרשה של אדם בשם שלמה אבני (ה"פ 39654-08-10, שלמה אבני נ. מדינת ישראל, בי"מ מחוזי תל אביב יפו, בפני כב' השופטת רות לבהר-שרון). כפי שמתאר בית המשפט בפסק דינו, הפרשה החלה כשמר אבני הגיש לאפוטרופוס הכללי צוואה שבה הורה שלא לקבור את גופתו לאחר מותו, אלא להניחה בשדה למאכל החיות. בעקבות הודעת האפוטרופוס הכללי כי חלק זה של צוואתו אינו חוקי, הגיש המערער עתירה לבית המשפט העליון (בג"צ 6167/09) [פורסם בנבו] שבה ביקש לתת צו המורה למדינה לקיים את בקשתו ואת צוואתו. עתירתו נדחתה בפסק הדין, מהסיבה שהסעד המבוקש מנוגד לתקנת הציבור ולכבוד האדם ועשוי לפגוע בזולת ובסביבה. כמו כן נדחתה בקשתו לדיון נוסף.

לאחר שנדחו עתירותיו של מר אבני לאפשר לבנו להשליך את גופתו לאחר מותו בשדה למאכל החיות, הוא הגיש ביום 23.08.2010 בקשה חדשה ובה עתר לסעד הצהרתי שיתיר לבנו למשוך את גופתו מחדר הקירור כדי להשליכה לים. לטענתו, גופתו היא קניינו הפרטי, וכל עוד אינו פוגע בסביבה או בזולת הוא רשאי להורות מה ייעשה בה לאחר מותו, זכות הקנויה לו לטענתו מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לטענתו, האדמה אינה מיועדת לשמש "מחסן לגופות מתות". במילים אחרות, מר אבני עתר לבית המשפט לקבלת סעד הצהרתי, שיינתן צו שיתיר לבנו בבוא העת למשוך את הגופה מחדר הקירור, וכדי למנוע כל חשש מזיהום סביבתי או פגיעה בזולת – ביקש שבנו ישכור על חשבונו כלי שיט ושגופתו תושלך לים, לטובת הדגה, מחוץ למים הטריטוריאליים. לבסוף, מר אבני הדגיש וציין כי הוא מבקש שגופתו תיקשר לסלע כדי למנוע כל חשש שתיסחף לחוף.

המדינה מצידה התנגדה לבקשת מר אבני בטענה שהדבר מנוגד לחוק. התנגדות המדינה התבססה על כך שכן מדובר בהטלת פסולת שעלולה לגרום לזיהום הים בהתאם לחוק מניעת זיהום הים (הטלת פסולת) התשמ"ג – 1983. "פסולת" מוגדרת בחוק "חומר מכל סוג, צורה או תיאור". סעיף 2 לחוק קובע בעניין האיסור להשלכת פסולת, שאסור לאדם להטיל לים פסולת מכלי שיט או מכלי טיס, אלא על פי היתר לפי חוק זה. לאור הוראות החוק, טען בא כוח המדינה כי הטלת גופה לים היא בבחינת הטלת פסולת, והיא אסורה גם אם נעשית מחוץ למים הטריטוריאליים נוכח אמנות בינלאומיות המחייבות את ישראל. יתרה מכך, הגורם המוסמך על פי החוק לתת היתר להטלת פסולת לים הוא הוועדה למתן היתרי הטלה לים, שמורכבת מנציג השר להגנת הסביבה, נציג שר הביטחון, נציג שר הבריאות, נציג שר התעשייה והמסחר, נציג שר התחבורה, נציג שר התיירות ונציג הגופים הציבוריים שעניינם שמירת איכות הסביבה, ועבודתה של הוועדה מוסדרת בתקנות זיהום הים (הטלת פסולת) התשמ"ד – 1984. לאור זאת טען בא כוח המדינה שככל שהמבקש מעוניין לקבל היתר להשלכת גופתו לים, עליו להגיש בקשה, כאמור, שתידון בפני הוועדה.

על יסוד עמדתה זו של המדינה פנה מר אבני לוועדה הנכבדה לשם קבלת אישורה. כפי שמתאר בית המשפט, ביום 8.10.2013 ניתנה החלטת הוועדה (המתוקנת) שדנה בבקשתו של מר אבני להטלת גופתו לים לאחר פטירתו. למעשה, החליטה הוועדה לאשר עקרונית את הבקשה, וכך קבעה הוועדה:

"1. הוועדה אינה מוצאת בעיה סביבתית בהטלת גופת מר אבני לים.

2. אף שהוועדה ציינה כי היא מכבדת את רצונו של מר אבני וסבורה שזכותו של אדם לעשות בגופתו כרצונו, הדיון בפניה התמקד רק בהיבט הסביבתי ובהשפעות הטלת הגופה לים על הסביבה הימית, ואין בהחלטה שהתקבלה כדי לגרוע מטענות המדינה כפי שהועלו בהליכים המשפטיים המתנהלים [יצוין כי זהו נוסח הסעיף לאחר תיקון הוועדה].

3. הגופה תוטל מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל ובעומק מים שלא יפחת מ-1,300 מטר.

4. ההיתר והתנאים המפורטים יינתנו בבוא העת.

5. לתשומת לבך היתרה, מכתב זה אינו מהווה היתר כלשון החוק. ההיתר ותנאיו יינתנו כאמור בבוא העת".

הואיל ובפועל הוועדה לא החליטה לתת היתר, המשיך בית המשפט לדון בעתירה לגופה וקבע כדלקמן: המחלוקת בין הצדדים הייתה האם אכן ניתן לאפשר למבקש באופן עקרוני, במקום לקבור את גופתו בבוא העת באדמה – להשליכה לים. ההחלטה בעניין זה נדרשה לוודא שחלילה לא ייגרם נזק לסביבה או לזולת, ושתעמוד בקריטריונים הקבועים בחוק. בעניין זה קיים כאמור חוק ספציפי, שדן בהשלכת כל פסולת שהיא לים, והחוק מינה לצורך כך ועדה רב-מערכתית, שבה חברים נציגים מכל הרשויות הרלבנטיות, כך שלוועדה ראייה כוללת שמתפקידה לבחון ולבדוק אם קיים חשש לנזק סביבתי כלשהו שעלול להיגרם מהשלכת הגופה לים, או לפגיעה בזולת, ברגשותיו, בבריאותו או בכל היבט אחר שהוא. כפי שצוין, הוועדה שדנה בבקשה נתנה את אישורה העקרוני מאחר ש"אינה מוצאת בעיה סביבתית בהטלת גופת מר אבני לים", כמובן בכפוף לתנאים שייקבעו בבוא העת.

סופה של הפרשה היה, אם כן, שבית המשפט נעתר לבקשתו של מר אבני כי גופתו תשוחרר לבנו כדי שזה ישליכה ליום בבוא העת, וקבע כי על המדינה לכבד אותה. מובן שכמו כל פרשה, זו רק ההתחלה; היכן באמת עובר הגבול ביחס לחופש של בני אדם לבחור את דרכי קבורתם? אם השלכת גופה למאכל חיות הבר היא אסורה – מדוע השלכתה לים למאכל חיות הים היא מותרת? באיזה אופן מהותי שונות שתי הדרכים הללו זו מזו מבחינה מוסרית? שאלות חברתיות, מוסריות וחוקיות כאלה יוסיפו כמובן להעסיק את החברה הישראלית בעתיד.

 

פרופ' עו"ד ישראל (איסי) דורון, פרופ' למשפטים וראש החוג לגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים