דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

על תוקפו ומשמעותו של ייפוי כוח כלכלי ככלי תכנון בזיקנה

בפינה משפטית זו נכתב לא פעם על חשיבות התכנון המשפטי לקראת זיקנה. בין היתר גם נסקר ונכתב אודות החשיבות של הכנתם של ייפויי כוח רפואיים והנחיות רפואיות. לצד ייפויי כוח אלה, הוכנו במשך שנים גם ייפויי כוח כלכליים, על ידי אנשים שביקשו שלא רק ענייניהם הרפואיים, אלא גם ענייניהם הכלכליים, ינוהלו על ידי מי שהם סומכים את ידם עליהם. כל זאת, ללא צורך לפנות לבתי משפט או לנקוט בהליכי אפוטרופסות. הבעיה עם מסמכים אלה הייתה הוראת חוק השליחות אשר עוררה ספק ביחס לתוקפם של ייפויי כוח במצבים שבהם נותן ייפוי הכוח הפך להיות לא כשיר מבחינה משפטית. התיקון האחרון לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות אמור לפטור בעיות אלה, אולם ימים יגידו האם ועד כמה תתחולל מהפיכה בתחום זה.

8/01/2017

בהקשר זה של תכנון משפטי, ניתן זה מקרוב פסק על ידי בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (תמ"ש 56510-03-11, מ.ד. נגד ד.ד., כב' השופטת ג'מילה ג'בארין כליפה, ניתן ביום 9.11.2016), שעסק בסוגיית גבולות השימוש בייפויי כוח כלכליים ככלי לניהול ענייניהם של הורים מבוגרים. עובדות המקרה היו כדלקמן: למר כהן (כל השמות בדויים), היו שלוש בנות: מרים, שולה ורחל. עוד בשנת 2003, מר כהן חתם על ייפוי כוח כללי בבנק לטובת הבת מרים. ייפוי הכוח ייפה את כוחה של מרים לפעול בשמו ולנהל במקומו את חשבון הבנק שלו. בשנת 2007, נעשתה פנייה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה למנות מר כהן אפוטרופוס – ואכן מונה לו אפוטרופוס – שאינו קשור לאף אחת מהבנות. בשנת 2009 הלך מר כהן לעולמו.

הסיבה שהמחלוקת הגיעה לבית המשפט נבעה מכך, שהסתבר שבשנים 2003 עד 2007 נמשכו כספים רבים (מעל מיליון ₪) מחשבונו של מר כהן על ידי הבת מרים ואחותה שולה. התובעת, רחל, טענה בתביעתה כי שתי אחיותיה, מרים (בעלת ייפוי הכוח) ושולה, ניצלו את העובדה שאביהם היה חולה אלצהיימר ובלתי כשיר לנהל את ענייניו, ותוך שימוש לרעה בייפוי הכוח העבירו ומשכו מאות אלפי שקלים לטובתן האישית, ולא לטובת האב. בתמיכה לתביעתה הגישה רחל (התובעת) חוות דעת רפואית לפיה נטען, כי מר כהן לא היה כשיר לחתום על ייפוי כוח ואף לא כשיר לחתום על צוואה, שכן היה חולה מתקדם במחלת האלצהיימר עוד בשנת 2003, ולכן לא היה למסמכים שחתם כל תוקף חוקי.

הנתבעות מצדן, האחיות מרים ושולה, טענו ראשית, כי אביהם הכין צוואה, תקפה וחוקית, אשר בה כתב מפורשות כדלקמן:

"אני מצהיר ומאשר בזה כי כל הפעולות שנעשו או ייעשו על ידי בתי [מרים] בחשבונותיי הכספיים, או ברכושי או לגבי כל פעולה הקשורה בי, כולל משיכת כספים מהחשבונות לכל מטרה שתיראה לבתי עד יום הסתלקותי מהעולם, נעשים ברשותי והסכמתי המלאים, ואני מאשר אותם אישור מלא וסופי..."

יתרה מכך, האחיות הנתבעות טענו, כי התביעה איננה אלה ביטוי לסכסוך משפחתי ארוך שנים שבמסגרתו רחל (התובעת) הייתה בנתק עם האב. מי שבפועל טיפל בו לאורך כל השנים היו מרים ושולה, אשר טיפלו בו במסירות ובנאמנות לאורך כל השנים. לבסוף, כל ההוצאות שהן הוציאו היו לטובתו של אביהם, כדי להיטיב את ימיו בסוף חייו.

בית המשפט, במסגרת כך שדחה את תביעתה של האחות רחל ואישר כי האחיות מרים ושולה פעלו כדין, החל את פסק הדין בדיון אודות תוקפו החוקי של ייפוי הכוח. בית המשפט פותח בפירוט הכלל המשפטי הבסיסי לפיו קיימת חזקה חוקית לפיה כל אדם כשר לפעולות משפטיות זולת אם הוכח אחרת. במקרה דנן, התובעת ניסתה לתקוף את כשרותו המשפטית של האב המנוח באמצעות חוות דעת פסיכיאטרית. הפסיכיאטרית בחוות דעתה כתבה כי:

"בהתייחס לפעולה בתאריך זה, אינני יכולה כיום לפסוק באם הבין את מהות ומשמעות חתימתו על ייפוי הכוח בעת הביצוע ואם חתם מתוך רצון חופשי. יחד עם זאת, אין ספק שהייתה כבר עדות קלינית לכך, שהנ"ל סובל מירידה קוגניטיבית משמעותית, שנאלץ להשתמש בפתקאות כדי לזכור, שהתבלבל בדרכים שלא תמיד זכר מה רצה לעשות".

אולם, לעומת חוות דעת זו, האחיות מרים ושולה העידו, כי החל מסוף שנת 2002 ובעודו מנהל את חייו שבשגרה, החל האב לגלות סימנים ראשונים של שכחה והחל לעבור סדרת בדיקות. במהלך שנת 2003 הוא אובחן כחולה אלצהיימר בשלבים ראשונים. במהלך חודש אוגוסט 2003, ובהמלצת עמותת אלצהיימר, עמותה אליה הצטרפו האחיות לצורך קבלת הדרכה בטיפול, חתם האב על ייפוי כוח בבנק וזאת לאור האמון הרב ששרר ביניהם לאורך השנים. כפי שמתאר בית המשפט, "המלצת העמותה נועדה להקדים תרופה למכה, כאשר לאור מחלתו של האב המנוח היה ברור כי בשלב מסוים לא יוכל עוד לפעול בעצמו בחשבונות הבנק שעל שמו". בכל אותה תקופה האב המשיך לנהל חיים עצמאיים ולתפקד בסיוע בנותיו.

לא זו אף זו, על פי העדויות שהובאו בפני בית המשפט הסתבר, כי מאז שהתגלתה המחלה, מי שהיה המטפל העיקרי באב הייתה האחות מרים, בעוד שהאחות רחל (התובעת) לא הייתה למעשה בקשר עם האב. רמת הנתק הייתה כזו, שהיא אפילו לא הגיעה למסיבת יום ההולדת לשנת ה-70 שלו, שנערכה בשנת 2004.

לאור עדויות אלה, בית המשפט הנכבד החליט לא לקבל את חוות דעת המומחית הפסיכיאטרית. בית המשפט קובע, כי המומחית לא בדקה קלינית את המנוח בזמן החתימה שלו על המסמכים המשפטיים השונים. יתרה מכך, בית המשפט מדגיש, כי אפילו לדברי המומחית עצמה, עצם גילויים של פגיעה בזיכרון החזותי או חוסר התמצאות במקום אינו מעיד בהכרח על חוסר כשירות להכין מסמכים משפטיים, כדוגמת צוואה או ייפוי כוח. לבסוף, בית המשפט מוסיף וקובע, כי מבחן המיני-מנטל (שעל ממצאיו התבססה המומחית) אינו יכול לבדו לבסס קביעה שאדם אינו כשיר לערוך מסמכים משפטיים. מכלול הראיות והעדויות סתר את התמונה הכוללת, שניסתה התובעת לצייר כאילו האב לא היה מסוגל להבין את משמעות המסמכים של צוואה או של ייפוי כוח. העדויות השונות הצביעו על כך, שלמרות השלבים הראשונים של מחלתו, הוא עדיין היה מסוגל לנהל את ענייניו ולהבין את משמעות מעשיו.

בשלב האחרון, עבר בית המשפט לדון במכלול המשיכות הכספיות שנעשו על ידי הבנות מכוח המסמכים שנעשו (לפי הכרעתו) כדין. לצורך העניין, בית המשפט מינה מומחה אקטואר אשר הגיש חוות דעת חשבונאית אודות מכלול הסכומים שנמשכו על ידי הבנות מרים ושולה. המומחה קבע, כי בתקופת ניהול החשבון על ידי הבנות היו לאב המנוח הכנסות כוללות של 1,278,147 ₪. כאשר המומחה השווה סכום זה אל מול ההוצאות הסבירות והמתועדות שנעשו, הסתבר שנותר פער של קרוב ל- 400,000 ₪ של הוצאות לא מוסברות. לצורך כך, בית המשפט דן בהוצאות השונות, ונתמקד להלן בכמה מהם:

הוצאה אחת שנויה במחלוקת הייתה מתן מתנה בסך 70,000 ₪ מכספי האב לטובת החתונה של הבת שולה. הבנות הצדיקו מתן מתנה זו מתוך כספי האב בכך, שבמשך כל השנים הדגיש את רצונו כי הבת שולה תתחתן בעודו בחיים, וכי הוא היה נוכח בחתונה והיה לו מאוד חשוב לתמוך ולחזק את שולה בחתונתה. בית המשפט קיבל את גרסת האחות שולה, והדגיש, כי השתכנע שאכן לאבא היה חלום ששולה תתחתן בעודו בחיים וביקש לעודד ולתמוך במימוש חלום זה באמצעות מתן תמיכה כספית בחתונה עצמה.

הוצאה נוספת שהייתה שנויה במחלוקת נגעה לסכום מצטבר של 33,000 ₪, שהועברו מכספי האב לטובת ביצועה שיפוצים בביתה של הבת מרים. גם כאן, בית המשפט השתכנע, כי העברת הכספים נעשתה בידיעה ובהבנה של האב מתוך רצון לתמוך ולעזור לבתו. לבסוף, הסכום  האחרון שנביא כדוגמה, היה סכום של 64,500 ₪ בגין אבדן הכנסה והוצאות אישיות לטובת הבת מרים, לאור הטיפול האישי שהעניקה לאב לכל אורך שנות מחלתו ועד מותו. בית המשפט התרשם מהעדויות, כי אכן מרים "התמסרה לאב ולטיפול בו ודאגה לכל מחסורו, האב גם האמין בה, ראה בה כיד ימינו ורצה שהיא תטפל בענייניו, תקבע לו את סדר היום ואת כל הדברים. בעקבות מחלת האב והטיפול הדרוש נאלצה [מרים] להפסיק את עבודתה ולהירתם לעזרת אביה. לאור זאת, בית המשפט אישר את הסכום הנ"ל, תוך שהוא קובע שמדובר בסכום "סמלי יחסית לעומת הזמן והמאמץ שהשקיעה [מרים] בטיפול באביה ובכל צרכיו".

בית המשפט מסכם את פסק דינו במילים הבאות:

"מכלל חומר הראיות שהובא בפני התרשמתי, כי הנתבעת מס' 1 ובסיועה של הנתבעת מס' 2, עשו  ימים כלילות  בטיפול באביהן, דאגו לאורך כל תקופת המחלה כי אביהן  לא ידע מחסור, כי יקבל את הטיפול המיטבי אף אם הדבר ידרוש הוצאות כספיות גבוהות. הנתבעות פעלו ללא לאות לשמור על שגרת חייו של אביהן ולשיפור בתנאי חייו, הן אצו ורצו לכל מומחה אפשרי לצורך קבלת ייעוץ ועזרה מקצועית, דאגו  כי אביהן ייהנה משגרת יום נעימה, מטיפול תומך, מחברת אדם ומאהבה. הנתבעת מס' 1 אף עזבה את עבודתה ונרתמה לעזרת אביה ולליוויו הצמוד, כאשר רק טובתו של אביה עומדת לנגד עיניה". לאור זאת, דחה בית המשפט את תביעת התובעת.

מה שמעניין וחשוב בפסק הדין הוא בכך, שהוא למעשה תומך ומחזק את הגישה העקרונית לפיה עצם העובדה שאדם מאובחן כחולה אלצהיימר אינו שוללת ממנו באופן אוטומטי את כושרו המשפטי לתת ייפוי כוח או לנהל את ענייניו לפי העדפותיו. בנוסף לכך, פסק הדין מדגיש כי ראוי ונכון לחולי דמנציה ולאנשים באופן כללי, לתכנן מראש את זיקנתם ולהכין מראש מסמכים משפטיים של ייפויי כוח רפואיים וכלכליים כאחד. הענקת מסמכים אלה לבני משפחה אוהבים ודואגים, יבטיחו שאכן העניינים ינוהלו באופן נאמן ולפי רצון האדם. בנוסף, ובהנחה שאכן הדברים ינוהלו על ידי מיופי הכוח באופן ראוי, הרי שאם ועד כמה שיהיו בני משפחה אחרים שינסו לתקוף את חוקיות פעולת מיופי הכוח – תביעתם תידחה. ראוי גם לתת מחמאות לפעילות עמותת "עמדא", שלמעשה תמכה ואפשרה את פעולת הבנות באמצעות כלי התכנון המשפטיים שהאב הכין.

 

עו"ד פרופ' ישראל (איסי) דורון, מייסד עמותת המשפט בשירות הזיקנה
פורסם בגיליון 181, דצמבר 2016

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים