רפורמת הסיעוד – תועלת או מחדל?

בשנת 1980 יזמו שר העבודה והרווחה דאז, ד"ר ישראל כץ ז"ל, ומנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, רפי רוטר ז"ל, חקיקת חוק ביטוח סיעוד במסגרת חוק הביטוח הלאומי. הבסיס התקציבי למימון החוק בא מתוך הביטוח הלאומי על ידי הקצבת 0.2% מסך תקציב הגמלאות למטרות סיעוד. משרד האוצר לא התנגד מאחר שדובר בהעברה פנימית של 0.2% מענף אימהות לענף חדש של סיעוד. לצורך הגדרת הזכאות והשירותים שיינתנו במסגרת החוק הוקמה ועדה מקצועית, בראשותו של פרופסור קלמן מן ז"ל, מנכ"ל הדסה. הוועדה הגישה את המלצותיה לשר העבודה והרווחה בשנת 1983.

אחת הסוגיות העיקריות שנידונו בוועדה הייתה השאלה האם גמלת הסיעוד המיועדת תינתן בכסף או בעין (שירות). המלצת הוועדה הייתה, שהשירות יינתן בכסף. אולם, לדוח הוועדה צורף גם דוח של חמישה מחברי הוועדה, שטענו שהשירות צריך להינתן בעין. המחוקק גבר על אנשי המקצוע וקיבל את חוות דעת המיעוט והחוק נחקק כשירות בעין ולא כשירות בכסף. היה לי הכבוד להיות אחד מחמשת החותמים על דוח המיעוט, שדגל בגמלה בעין ומאז ועד היום אני מאמין שזו הדרך הנכונה לביצוע חוק הסיעוד.

בראשית שנה זו החליטה הממשלה על ביצוע "רפורמת הסיעוד". הרפורמה אינה מתייחסת רק לחוק הסיעוד ויש בה הטבות חשובות ומועילות עבור האזרחים הוותיקים בישראל. בין אלו ניתן לציין מתן טיפול שיניים, פטור בני משפחה מתשלום עבור בן המשפחה המאושפז במסגרת מוסדית, הכנסת "מטפל תיאום" למערכת השירותים בקהילה, ועוד. באשר לחוק הסיעוד, הוכנסו מספר שינויים שחלקם ראויים לשבח וחלקם לשלילה. אגב, התייחסות לשינויים המוצעים כ"רפורמה" איננה במקומה, משום ששינויים דומים נעשו בחוק הסיעוד כבר בעבר, כגון המעבר שנעשה משתי רמות לשלוש בשנת 2007 והם לא זכו לכינוי "רפורמה". הצד החיובי הוא כמובן הגדלת מספר השעות לאלו הנמצאים במצבי התפקוד הקשים יותר. הצד השלילי הוא יצירת האפשרות לקבלת חלק מהגמלה בכסף.

בעבר הוכנס שינוי בחוק שאיפשר למי שמעסיק מטפל/ת 12 שעות ביום במשך ששה ימים בשבוע, לקבל את הגמלה בכסף. מהלך זה היה מוצדק מאחר שממילא העול הכספי העיקרי נפל על המשפחה והשתתפות המוסד לביטוח לאומי היוותה רק חלק מההוצאה. אולם, בכל זאת התנגדנו בשעתו לשינוי זה מסיבה אחת בלבד, סכנת "המדרון החלקלק". טענו, שהמעבר לגמלה כספית יביא לכך שבעתיד המגמה תתרחב. כבר אז ניתן היה להבין שמגמת משרד האוצר, מהנימוקים שלו, היא להפוך את הגמלה לגמלה כספית. מגמה זו לא נתקלה בהתנגות נציגי המוסד לביטוח לאומי, להיפך, הם תמכו.

ובכן, למה לא גמלה כספית? הסיבה העיקרית היא משום שמי שיקבל לידיו חלק מהגמלה בכסף לא ישתמש בו כדי לסייע לאזרח הוותיק הסיעודי הזקוק לעזרת הזולת בתפקודו היום-יומי. חוק הסיעוד נועד לסייע למי שברוב או בכל פעולות היום-יום שלו נזקק לעזרת הזולת, ברוב או בכל שעות היום. אם ישתמשו בכסף לרכישת שירותים שנמצאים בתוך סל השירותים שבחוק, אזי למה לקנות זאת בכסף בנפרד, אם זה יכול להיות חלק מהגמלה הניתנת בעין? ואם יקנו בכך שירותים שאינם כלולים בסל, אזי זה בניגוד לחוק, כי החוק ציין במפורש למה מיועד הסיוע (טיפול בית, מרכז יום, מוצרי ספיגה, שירותי כביסה ומערכת קריאת מצוקה). אם המטרה הייתה לספק שירותים שאינם בסל, כל מה שהיה צריך לעשות זה להרחיב את הסל. כל זה אמור לגבי משפחות אשר כל כוונתן בקבלת חלק מהגמלה בכסף הוא לסייע לזקן הסיעודי. אבל, ייתכן גם מצב שהכסף ילך למטרות אחרות ולא לטיפול בזקן הסיעודי. יש לזכור, שחוק הסיעוד מיועד לאנשים שהכנסתם נמוכה, חלקם אף חיים על קצבת זיקנה עם השלמת הכנסה. מדובר במשפחות שעבורן כל תוספת הכנסה מהווה סיוע חשוב ביותר לקיום השוטף. איך הם יעמדו בפני הפיתוי ובפני הדילמה המוסרית – האם להשתמש בכסף לצורכי הקיום המשפחתי או לסייע לזקן הסיעודי?

אני מרשה לעצמי לנבא, שברוב המקרים הכסף לא ילך למטרת סיוע לזקן הסיעודי, ואז מה עשתה ה"רפורמה"? במקום להוסיף שעות טיפול היא למעשה הפחיתה שעות טיפול. אותן תשע שעות שיתורגמו לכסף יגרעו משעות הטיפול שהזקן הסיעודי היה זכאי להן. זאת יקשה עלינו להוכיח משום שהמוסד לביטוח לאומי לא מעוניין שהשינוי הזה ייבחן על ידי מחקר אוביקטיבי חיצוני. מענין הדבר, שבטיוטה האחרונה שהונחה על שולחן ועדת הרווחה, הבריאות והעבודה, נאמר שיבוצע מחקר מעקב על ניצול החלק הכספי שבגמלה. נציגת המוסד לביטוח לאומי הייתה זאת שהתנגדה וביקשה שבמקום מחקר חיצוני יבוצע מעקב על ידי המוסד לביטוח לאומי, שידווח על כך לוועדה לאחר שנתיים. החתול שומר על החלב.

לסיכום, הרפורמה זקוקה לרפורמה. יש להחזיר עטרה ליושנה ולבטל את האפשרות של מימוש חלק מהגמלה בכסף.