איזי גל, סמנכ"ל חדשנות בחברת Xorcom LTD סבור כי חוק המצלמות, המחייב הצבתן של מצלמות אבטחה במחלקות גריאטריות, הוא חוק פופוליסטי ולא אפקטיבי.
גיליון ”דורות“ האחרון בישר לקוראיו שהצעת החוק להתקנת מצלמות במחלקות גריאטריות בבתי חולים ובבתי אבות עברה בקריאה שלישית בכנסת.
מדובר במהלך יקר, מזיק, מיותר ופופוליסטי, שנעשה ללא הבנה וללא מחשבה.
אין חולק על כך, שהתעללות בחסרי ישע היא מעשה בזוי ומרושע, שיש לפעול נגדו ביעילות ובתקיפות ולהעניש בכל חומרת הדין. אבל איך המצלמות יעזרו למנוע התעללות בחסרי ישע? יגידו התומכים – בשתי דרכים: האחת, דרך ההרתעה (עצם נוכחות המצלמות), והשנייה, החומר הנהדר שיהיה לוועדת החקירה – הקלטות של זירת הפשע, הקורבן והפושע.
נתחיל בדברים שהמערכת לא עושה: המערכת לא מתריעה על התעללות פיזית קשה, מכות רצח לחסר ישע, לא בזמן אמת ואפילו לא בדיעבד. מישהו צריך לבוא ולהגיד – נעשה מעשה שלא ייעשה במשה כהן, בתאריך זה וזה בשעה מסוימת ואז יחפשו את קטע הווידיאו ויוכלו (אולי) לראות את המעשה. מעשים שנעשים בחסרי ישע עם בעיות קוגניטיביות, או לחסרי ישע "שקופים", שאין להם משפחה דואגת, לעולם לא ייחשפו. גם אם יש חשדות כלליים להתעללות בחודשים מסוימים במחלקה, צריך לסרוק עשרות או מאות אלפי שעות וידיאו כדי למצוא את עשר השניות שיראו שיש אמת בחשדות. מכיוון שמחלקה על כל מצלמותיה מייצרת עשרות אלפי שעות וידיאו בחודש, גם בהתקנה מינימלית, אף אחד לא יעשה זאת. זה ברור.
אחת משיטות ההצפנה האידיאליות היא להטמין את המידע הרלוונטי בתוך ים של נתונים חסרי חשיבות, ובכך להפוך אותו לבלתי נגיש. זה מה שיקרה עם מיליוני שעות ההקלטה שיצטברו כל יום בכל המוסדות בישראל.
ואם יהיה מידע קונקרטי, שיכלול שם מטופל, מחלקה, יום ושעה – כן, ניתן יהיה לקיים ועדת חקירה (בתנאי שהמטפל ”משתף פעולה“ עם המצלמה). אם, למשל, המטפל מתעלל בזקן כאשר גבו למצלמה ותנועותיו לא מהירות, או במקום שהוא יודע שאין כיסוי של המצלמה, גם הצילום וההקלטה לא יוכיחו כלום.
חוק המצלמות לא מאפשר גישה חופשית למצלמות, לא בזמן אמת ולא בדיעבד, אלא לצורכי חקירות לאחר מעשה ובצורה מוגבלת. אם כבר יש החלטה להשקיע כסף רב, לשים מצלמות ולתפעלן, הרצון (המובן) לשמור על הפרטיות גורם לכך שאי אפשר להשתמש במצלמות לשיפור הטיפול, לקבלת התרעות בזמן אמת או לכל סיוע אמיתי הקשור לעבודת המחלקה. גם בני משפחה שירצו לראות את יקירם לא יוכלו לעשות זאת לא בזמן אמת וגם לא בדיעבד וגם אם יהיה חשד להתעללות לא בהכרח הם יהיו אלה שיראו את סרט הווידיאו.
הצילום האובססיבי של המחלקה בכל מקום ומכל זווית מעלה שלוש תהיות נוספות: הראשונה, האם הפסקנו להתייחס למטופלים כבעלי צלם אנוש? האם הצבת מצלמה בשירותים מתאימה לחברה הרואה בזקנים ובחסרי ישע אנשים בעלי רצונות וצלם אנוש? בלי להתייחס לשאלה מי יוכל להסתכל על ההקלטות, לגבי הזקנה ברור לה שהיא מצולמת בשירותים.
אין ספק שבין המטופלים יש זקנים דמנטיים שאינם מודעים לכך שהותקנה מצלמה, אבל במוסדות סיעודיים יש אנשים רבים שגופם בגד בהם, אך מצבם הקוגניטיבי טוב. נכון שיש בחוק פסקה מעורפלת לגבי מי שיבקש לא להיות מצולם, אבל זאת נראית הסתייגות שאין בה ממש. האם מצפים מהנהלת המוסד שתוריד ותתקין מצלמות לפי דרישות הדיירים? אני מניח שיגידו לדייר ”ניתקנו את המצלמה“. האם ינתקו אותה בפועל? סיכוי קטן שכן…
התהייה השנייה היא, איך מרגיש צוות עובדים היודע שהוא מצולם כל הזמן וכל מה שיעשה יוכל לשמש ראיה נגדו? איך אפשר לבנות אמון ועבודת צוות באווירה של ריגול בלתי פוסק אחרי העובדים? נכון שההסתדרות דרשה שלא ייעשה שימוש בחומר ההקלטות למעט בנושאים של אלימות כלפי זקנים, אבל מנהל מחלקה או מנהל בית האבות יכול לראות קטעי וידיאו כאוות נפשו, מה גם שלפי החוק הכול נשמר על שרתים מקומיים ולא עובר לאינטרנט (ואם תהיה ביקורת, הוא תמיד יוכל להגיד שהוא בודק נושאים של אלימות כלפי המטופלים). המצלמות יגדילו את הניכור, החשדנות, חוסר האמון והסלידה מהעבודה, במקום שגם היום לא קל לגייס אליו עובדים איכותיים.
התהייה השלישית היא, האם אי-אפשר היה להתמודד עם בעיית האלימות בפרומילים של תקציב רישות המחלקות במצלמות, ובצורה יעילה הרבה יותר? המצלמות יעילות רק אם אנחנו יודעים שיש אלימות כלפי מישהו (אחרת המידע המפליל קבור בעשרות אלפי שעות של הקלטות). האם לא הרבה יותר פשוט והרבה יותר יעיל לשים מצלמה נסתרת בודדת, כדי שתתעד את אותו מישהו כאשר יש חשד שהוא קורבן להתעללות? הרי המתעלל מודע לקיום המצלמות הגלויות, ולכן ידאג להתעלל בצורה שלא תפליל אותו (או שיבין שאין סיכוי שמישהו אי פעם יסתכל על הווידיאו ויתעלם ממנה). מה הרווחנו מזה שצילמנו עשרות אלפי שעות בחודש – אפשרות לראות אירוע אלימות שהיה שלשום במקום לראות את האירוע שבוודאי יחזור על עצמו גם מחר ויצולם במצלמה נסתרת? הדבר משול להפגזה ארטילרית על עיר שיש בה מחבל אחד, מתוך תקווה שהוא ייפגע, במקום להשתמש בכדור מדויק אחד.
כאשר אירוע אלימות מזעזע כלפי חסר ישע עולה על מסכי הטלוויזיה והרשתות החברתיות, מצד אחד הוא מעורר מודעות לנושא, וזה חשוב. מצד אחר, לעתים קרובות הוא מאפשר לפוליטיקאים ”לתפוס טרמפ“ על הנושא ולקדם חקיקה חפוזה שאינה חכמה, בלשון המעטה ולהצטייר כאביר על הסוס הלבן שבא להציל את הזקנה (ובאותה הזדמנות משאיר לה מצלמה משפילה וחסרת שימוש בשירותים, ומעלה את ההוצאות החודשיות לה או למשפחתה).
אז מה היה לנו? לקחנו מיליוני שקלים בסופו של יום מהזקנים והפנינו אותם נגד הזקנים בצורת מצלמות בשירותים ומול המיטות. הזקנו לרוח הצוות במחלקה, רישתנו את המוסדות בתשתית מיותרת ומכוערת (ברוב המקומות אין תשתית למצלמות בכל פינה), הטלנו עלויות נוספות (בהתקנה ובתחזוקה) על המוסדות (שבסופו של דבר מתגלגלות על הזקנים) ובלי שום תועלת, פגענו בכבודם של הזקנים ולא מנענו פגיעה בהם. ומה הרווחנו? מערכת שרק במקרים בודדים מאוד תוכל להפליל מישהו באלימות, לאחר מעשה.
אודות המחבר
