שבעים זה השבעים החדש

לפני שלוש שנים יצאתי לגמלאות. שנתיים קודם לכן החלטתי כי בהגיעי לגיל הפנסיה אלך הביתה. כל חיי הבוגרים מאז שהשתחררתי מהצבא הייתי אדם עובד. בשנים הראשונות פירנסתי את עצמי. אחרי שנישאתי הייתי שותף לאשתי בפרנסת הבית. בשנים האחרונות לעבודתי היציאה העתידית לגמלאות נראתה בעיני יציאה לחופש. חברים אמרו לי שאני עושה טעות. כשהציעו לי לדחות את עזיבת העבודה לפחות בשנה-שנתיים אמרתי לא תודה. תצטער על כך, הזהירו אותי. העבודה תחסר לך. החיים ייהפכו להיות חסרי משמעות. תפתח מחלות. בריאותך תידרדר. תתנתק מחברים. מצבך הכלכלי יורע.

א-נ-י? אתנתק מחברים? אשתנה? מצבי החברתי יפגע? בריאותי תיחלש? מצבי הכלכלי יורע?

הו לא, לא אני. שלושים שנות עבודה בעיתונות, ספרים, תסריטים ולקינוח שש עשרה שנות עבודה באשל, האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן בישראל, החוגגת בגיליון החגיגי הזה חמישים שנה להקמתה, הבטיחו לי בדימיוני עתיד מזהיר. אהיה גימלאי לדוגמה. פנסיונר למופת. ובעיקר ותמיד אשאר זקן צעיר.

העבודה "בתחום הזיקנה" סייעה לי להמציא בראשי משנה סדורה, תיאוריה מפורטת, מדויקת ואופטימית כיצד יתגלה האור ואמצא סוף סוף את החופש האמיתי ביום בו אצא לגמלאות. הנה הנה מגיע היום שממנו והלאה לא אדרש יותר לחתום על כרטיס נוכחות בהגיעי בבוקר למשרד. לא אתבקש יותר להחזיר טלפונים, לכתוב אימיילים, לענות מייד לפניות דחופות, להכין תכניות עבודה או לשרטט תרשים זרימה מהמם. יותר מזה: אתחיל תקופה חדשה בחיי שבה לא אנזף על עיכוב בהגשת דוחות פעולה מרשימים, לא אאחר לישיבה חשובה, לא אחמיץ דיון מכריע, לא אגיע לישיבת ועדה מקצועית שבוטלה ולא אפספס הזדמנויות לקבל החלטות משנות סדרי עולם. ביום בהיר אחד אוכל להפסיק להשתתף בסיורים, להרצות בימי עיון, להציג בכנסים מקצועיים או במילים אחרות אוכל סוף סוף לקחת נשימה עמוקה, לפרוש כנפיים, להגשים את כל חלומותיי, להקדיש את חיי לאשתי, למשפחתי, לביתי ובעיקר, לראשונה בחיי אנצל את כל הזמן שיעמוד לרשותי לעשות רק את מה שאני באמת באמת רוצה ואוהב לעשות.

שלושת חודשי הפנסיה הראשונים הוכיחו עד כמה נבונה הייתה החלטתי לא לדחות את "הפרישה", עד כמה צדקתי בדחיית כל הרעיונות לעבור איזה קורס הכשרה לקראת היציאה לגמלאות ועד כמה אני באמת יודע איך לנצל את הזמן, כיצד להגדיר את סדרי העדיפויות שלי ולהינות מכל רגע פנסיוני. רצה הגורל ובדיוק בשבועות לפני היציאה לגמלאות הציעה חברה קרובה של אשתי, מבוגרת במספר שנים מאתנו, שנגור בדירתה באפר-איסט-סייד במנהטן בחודשיים-שלושה שהיא בורחת מהחורף והקור בניו יורק לחמימות ולמרחבים שיש לה עם ילדיה ונכדיה בקליפורניה. היא לא רצתה להשאיר את דירתה ריקה שלושה חודשים ולי ניתנה הזדמנות להתחיל את הפנסיה בניו יורק בדירה משגעת בקומה ה-14 בין השדרה השניה לשלישית ולממש את גן העדן שהפנסיה הבטיחה לי מלכתחילה.

ניו יורק עשתה לי את זה. השדרות, הרחובות, סנטרל פארק, האיסט ריבר, בניין האומות המאוחדות, ההאדסון, ברודוואיי, השדרה החמישית, הווילג', המטרופוליטן, הוויטני החדש שבדיוק נפתח אז, הגוגנהיים, האמפייר סטייט, בלומינגדיילס, סאקס אוף פיפט' אווניו, רוקפלר סנטר, הסקיי ליין, רחוב דילנסי, טל בייגלס, הקורנביף אצל כץ, דואיין ריד, מייסי'ז, רדיו סיטי –  ככל שאוסיף עוד אתרים, מסעדות, פארקים, מוזיאונים, חנויות ומה לא לרשימה הזאת אני כבר יודע בוודאות שבסופו של דבר היא נגמרת. החופשה הגדולה שנמשכה חודשיים שלמים תמה, הגיעה לסיומה והפרישה לגמלאות, המתוכננת, המצופה, המבטיחה, המפונטזת, הלמה בי בכל עצמתה, בכל ריקנותה, עם כל החלומות וההבטחות שהתנפצו באיחור של חודשיים עם הנחיתה בשלום בנתב"ג. הנה מה שלא ידעתי ולא תיכננתי על משמעות היציאה לגמלאות לפני שלוש שנים: ככל שרשימת הספרים שאת קריאתם אשלים כשאצא לחופשי תלך ותתארך – לא אצליח לקרא יותר משעתיים שלוש בכל יום, וזה במקרה הטוב. כל האופרות, הסימפוניות, הרביעיות, החמישיות, השמיניות והאורטריות שאאזין להם בכל יום לא ימלאו את החור השחור של הפנאי שנפער בחיי. לא ידעתי שהחוג לתנ"ך ביד בן צבי אינו מתאים לי. לא ציפיתי שהדיון על ז'אן פול סארטר והאקזיסטנציאליזם במכון ואן ליר בירושלים יעבור לי מעל הראש. לא תיארתי לעצמי שהשתתפות בשיח גלריה בתערוכה של האוונגארד הרוסי במוזיאון ישראל יהיה מרתק אבל ירגיש כמו השתתפות בטיול מאורגן של זקנים טרחנים מבית אבות יוקרתי. גם סינימה סיטי בשעות הפעילות של "אסכולות" נראה כמו מושב זקנים שאינו מתאים לאנשים בגילי. וגם: אני לא צריך לענות לטלפונים כי הטלפון שלי אינו מצלצל כמעט. אני לא כותב יותר מיילים רק מוחק הודעות המנסות למכור לי משהו שבאופן דחוף אינני זקוק לו. ומה עוד לא ידעתי לפני שלוש שנים? שלא יהיה לי למי להגיש דוח מפורט על פעילותי היומית, השבועית, החודשית, או השנתית. לא אאחר לאף ישיבה שלא אוזמן אליה, לא אחמיץ שום דיון מכריע שלא אשתתף בו, לא ארצה בימי עיון ולא אשתתף בכנסים מקצועיים.

וגם: תוצאות בדיקות הסוכר שלי אינן טובות. הדיאטה של ברנשטיין מועילה אבל אני לא מצליח לחזור אליה. אין מה לעשות עם דלקת עיניים כרונית חוץ מטיפות ושטיפות. הכדורים נגד לחץ דם זה בשביל לאזן את התרופות נגד הסוכרת. אינוסלין מגביר את התיאבון. הניתוח להסרת הפרוסטטה הוא בלתי הפיך וכך גם תוצאותיו הפחות נעימות. את אחד מחבריי הטובים פגשתי בתור ביחידת הגסטרו של כללית בירושלים. את אחדים מחבריי בני גילי כבר לא אפגוש בשום מקום כי הם מתו. ומשהו מעודד לסיום: זה לא אומר כלום אם אתה נרדם מול הטלוויזיה. זה לא אומר כלום אם אתה נרדם בקולנוע. זה לא אומר כלום אם אתה נרדם בתיאטרון. זה לא אומר כלום אם אתה נרדם בישיבה מול המחשב. זה לא אומר כלום על חיי המין שלך אם אתה נרדם במיטה. זה לא אומר שמי שהמציא את המנטרה ששבעים זה החמישים החדש באמת ידע על מה הוא מדבר. בבקשה: קבלו את זה ממישהו שאינו מתיימר להיות מומחה לזקנה: ישן או חדש – 70 זה 70.