לחיות בארון הכפול: אתגרי איכות חיים, חוסן ובדידות בהזדקנות כלהט"ב

הוֹמוֹ זָקֵן הוֹלֵךְ עַל הַטַּיֶּלֶת / בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת / לְיַד הַבָּרִים הַקְּטַנִּים / לְיַד הַגַּלִּים הַקְּטַנִּים / לְיַד הַסַּרְסוּרִים / לְיַד הַחַיִּים הַקְּטַנִּים שֶׁלֹּא הָיָה אֶפְשָׁר / לָצוּד אוֹתָם, אוֹ לְעַכֵּב אוֹתָם / אוֹ לֶאֱהֹב אוֹתָם, אוֹ לְקַלֵּל אוֹתָם / אוֹ לָמוּת אוֹתָם, אוֹ לִמְכֹּר אוֹתָם / אוֹ לִשְׁכַּב אִתָּם, אוֹ לַהֲרֹג אוֹתָם / אוֹ לָתֵת אוֹתָם לְמִישֶׁהוּ, חִנָּם / בִּתְנַאי שֶׁהוּא יֹאהַב אוֹתָם. (יותם ראובני, 1980)

בחרתי לפתוח את דבריי במילות השיר הזה, המציירות דמות שקופה וכמעט טרגית של זיקנה הומוסקסואלית, משום שהן הדהדו בראשי כמי שגדל בקריית מוצקין בשנות ה-60 וה-70. באותם ימים, המונח ”הומו“ לא היה קיים במרחב הציבורי אלא כקללה או כצל אפל. גדלתי בתוך בועה של אי-ידיעה, לבד עם עצמי, מנותק מכל מגע אינטימי עד גיל 23. מתוך לחץ חברתי והפנמת ההטרו-נורמטיביות של התקופה, מצאתי את עצמי נישא לאישה – חוויה שנצרבה בי כטראומה מתמשכת וכאונס של זהותי העצמית. רק לאחר ארבע שנים של חיים כפולים, של זיוף וכאב, העזתי להתגרש ולצאת מהארון.