יומן מלחמה של מנהלת בית ותיקי הגליל העליון, תושבת הצפון שפונתה מביתה
אילה אמן
מייסדת ומנהלת ראשונה של בית ותיקי הגליל העליון בתל חי, לשעבר מנהלת הדרכה בחברת הסיעוד מסר, חברת קיבוץ יראון בקו הגבול בצפון
רציתי לתאר את "מילון המלחמה והפינוי" ולהעביר באמצעותו את התחושות. כיוון שאין לי אפשרות להיות בבית שלי אז אני גרה עכשיו ב"מתקן פינוי".
אם אני רוצה לקנות דיסקיות עם הכיתוב "הלב שלי בעזה" אין לי כתובת אלא שם המלון. אין לי אפשרות לארח את הילדים שלי כי רק למפונים יש מקום במלון והם הולכים עם "צמיד זיהוי".
הלכתי לקטיף 100 מטר (באמת) מהגבול עד שהילדים שלי לא הסכימו ואני "ילדה טובה" שלהם. נפגשתי עם חברת ילדות כדי להתחבר לשורשים שלי כישראלית. ביקרתי את אחיותיי כדי להרגיש נורמלית. ביקרתי את המשפחות השכולות באוהל בירושלים כדי להמשיך להיות אילה.
היום התחיל הגשם והרעמים נשמעים כמו הבומים של הטנקים. מעל יראון פוצצו את המסגד בכפר הלבנוני הצופה למקלחת שלי, זה העלה חיוך על הפנים שלי.
אני עושה מאמצים ענקיים להתנהל באופן רגיל. התחלתי לעשות כושר התחלתי ללמוד תווים ו...אני ביחד עם רבים מתושבי הקיבוץ שלי, קהילתיות אינטנסיבית, טוב וקשה באותו זמן.
אני רוצה להגיד יהיה טוב...וחושבת שאני בת מזל לעומת כל מי שהאסון פגע בו ממש. תודה שחלקתי איתכם.
Comments