אין נחמה, יש משימות

מציאות הבלהות הנוכחית מאיימת על כל מה שמוכר לנו בספרות על הזדקנות מוצלחת. פוטנציאל הריפוי טמון בהתמקדות בעשייה "כאן ועכשיו". טור של הפסיכולוגית דניאלה אייזנברג

ד"ר דניאלה איזנברג-שפרן

פסיכולוגית קלינית, ראש התכנית לפסיכולוגיה של הבגרות והזיקנה במרכז האקדמי רופין, וראש מרכז קמה לטיפול טייעוץ למזדקנים ולמשפחה הרב דורית

תפיסת הטיפול בדיכאון ובטראומה עוסקת בין היתר, בהיבט הקוגניטיבי, ביכולת לתכנן קדימה ולראות עתיד שיש בו טוב.

להבנתי, אנחנו לא שם כרגע.

מציאות הבלהות הנוכחית מאיימת על כל מה שמוכר לנו בספרות על הזדקנות מוצלחת, למעט מרכיב אחד שבו אני מציעה להתמקד.

תחושת המשמעות של חיינו כאן, חוויית המורשת של מה שנותיר לצאצאינו, והיכולת לקבל את הדברים כפי שהם, ספגו פגיעה קשה שספק אם ניתן לתקן כעת. עם זאת, בהתמקדות ב'כאן ועכשיו', ובמוצהר בלי תכניות רחוקות, טמון פוטנציאל ריפוי.

ההתגייסות המרגשת של האנשים, הבוחרים לפעול יחד למען הניצולים, המשפחות השכולות והחיילים שלנו, מאפשרת חוויית שייכות ומשמעות אדירה, שיש בה גם כדי להפיג בדידות ופסיביות (בישיבה מול החדשות למשל), וגם כדי הסחת הדעת וחשיבה מאורגנת ממוקדת מטרה, שנמצאה במחקרים כמשפיעה לטובה על ויסות רגשות קשים של פחד. עשייה יכולה להיות בקבוצות, מה טוב, אך גם לבד, מכל בית, במשימות ארגון, הפצה ואיסוף נתונים או ציוד.

לפני יומיים ישבתי עם מאירה (שם בדוי), בת 75, שבתה נרצחה באחד מקיבוצי העוטף, כשילדיה לידה. היא אמרה לי שרצתה להכין מתנה לנכדה בכיתה א', ועכשיו אין כוחות ואין נחמה. "את צודקת", השבתי לה בדמעות. "אין נחמה, יש משימות. משימות לביצוע. כל יום משימה, בלי נחמה".

אני מוצאת שהניסיון המוכר לנו לצייר עתיד אינו רלוונטי כעת, אולי בהמשך. אל ההתמקדות ב'כאן ועכשיו', כמו בכלי הטיפול המתוקפים ביותר להמנעות וטיפול בדיכאון, צריכה להתווסף ההכרה שלנו כמטפלים, כמלווים, כשותפים לחוויה, שעתיד היא מטרה גדולה מדי כרגע, שמצמצמת את שיתוף הפעולה. ויש גם ערך לומר זאת מפורשות. העשייה, ובוודאי העשייה יחד, ככל הניתן, יכולה לאפשר אט אט לעבד את התחושות, ואולי להוביל למציאת כוחות להגיע לטיפול ולעבד את הטראומה.

בינתיים, אין נחמה. יש משימות.