ביקור מרגש אצל קיבוצניק ותיק שפונה מביתו בתחילת המלחמה: חיים שילה וחבריו המתארחים ב"גני שרונים" מתגברים על הטראומה בזכות האופטימיות ותחושת המשמעות
ד"ר ליאורה בר-טור
פסיכולוגית קלינית מומחית, מדריכה בפסיכותרפיה ומייעצת למשפחות, מנהלים וצוותים העובדים עם האוכלוסייה המבוגרת
בעיצומו של יום קיץ לוהט ביקרתי יחד עם בתי יעל את חיים שילה, ממפוני קיבוץ נירים, בדיור המוגן גני שרונים באבן יהודה. חיים בן ה-99, קטן קומה, רזה, מקבל את פנינו בכניסה לבניין ומזמין אותנו לעלות לדירתו. הוא רץ קדימה במהירות במסדרונות הארוכים של קומת מגוריו ואנו אחריו. מנסות להשיג אותו.
"מאיפה הכושר שלך?" אני שואלת אותו? "הכושר אומרים מאלוהים", הוא משיב בחיוך, "אבל אני לא מאמין באלוהים למרות שאני בא ממשפחת רבנים".
בדירתו הקטנה פגשנו את המטפלת הפיליפינית יומי. מיד הוגשה לנו קערת פירות ומים.
חיים התכונן למפגש שלנו. כיאה לייקה מאורגן ומסודר. בדירתו הקטנה פגשנו את המטפלת הפיליפינית יומי. מיד הוגשה לנו קערת פירות ומים. הוא מדבר במהירות וברהיטות. קוהרנטי מאוד, עם זיכרון מדהים של שמות ותאריכים. את דבריו הוא מתבל מדי פעם בהומור דק, בחיוך. משרה אוירה נינוחה וחיובית, עם רצון להעניק מהנסיון ומהידע העצום שצבר ב-99 שנות חייו.
במהלך המפגש הוא מביא קלסרים עם מסמכים הסטוריים שצבר לאורך השנים , תעודות, תמונות, כתבות. זאת המורשת שלו. זאת הזהות שלו. זה העיסוק והוא מלא תשוקה ואהבה, וגם חוש הומור.
חיים נולד בגרמניה. מוצאו ממשפחת רבנים מכובדת בשם סולובצ'יק. "נשאר מזה זה רק הכינוי שלי סולו", הוא אומר.
הוא עלה לארץ בשנת 1936 בלחץ של אמו. אביו יליד וילנה היה רופא מאוד מצליח בלייפציג. יהודי גרמני שהגדיר את זהותו "גרמני בן דת משה", אדם שהיה מעורה מאוד בתרבות הגרמנית והיו לו פציינטים רבים וביניהם גם נאצים. אמו, ילידת ליטא, הגדירה את עצמה כ"יהודיה גרמניה". היא נסעה לביקור בפלסטינה, בשנת 35 וחזרה ציונית. כשהתחילו מהומות ורדיפות של יהודים, אביו האמין שזה זמני. זה יעבור. אבל כשיום אחד לקחו את אביו לחקירות בגסטאפו, הבין גם הוא שעדיף לעזוב. הם ארזו את כל הריהוט, כולל הפסנתר ועלו לארץ עם ארבעת ילדיהם. אמו הייתה בטוחה שהם הולכים לעבוד בחקלאות וקנתה בגרמניה זרעים רבים וכלים לעבודה בשדה.
זמן קצר אחרי שהגיעו לתל אביב חלתה אחותו של חיים רותי במחלת הפוליו והתכניות של המשפחה השתנו. המשימה הייתה לטפל ברותי בתל אביב במקום לעבור לישוב חקלאי. בתקופה זאת תל אביב הייתה מוצפת ברופאים, עולים חדשים, ואביו מצא עבודה רק כרופא במגן דויד בחוף הים. בהמשך עסק האב בסיוע לניצולי שואה בקידום שילומים מגרמניה.
חיים גדל ולמד בתל אביב, בבית הספר תל נורדוי (בו לומדת נכדתי אלה היום, 78 שנים אחרי) והצטרף לתנועת נוער של השומר הצעיר. בשנת 1946 יצא להתיישבות נירים, על גבול מצרים. המקום נקרא אז דנגור (כיום נמצא שם כרם שלום). יום אחרי הכרזה על הקמת המדינה, ב 1948 הותקפה נירים על ידי המצרים. בתקיפה נהרגו 8 חברים: שמונה גברים ואשה. לאחר המתקפה, בשנת 1949 עבר הקיבוץ 20 קמ צפונה ובו הוא שוכן עד היום.
חיים היה קיבוצניק בכל רמ"ח אבריו. כל חייו עבד בהתאם לצורך בעבודות שונות בקיבוץ - בחקלאות, בבית החרושת לנעלים, במפעל לאלקטרוניקה, במפעל לתערובות של מזון לפרות שבו סחב שקים כבדים של תערובות. הוא גם כיהן כמזכיר וכגזבר. "עשינו מה שצריך", הוא מסכם . לחיים אין השכלה פורמלית אך יש לו השכלה רחבה מהרבה השתלמויות וקורסים שונים שלקח במהלך חייו.
מעבר לעבודה השוטפת ולהקמת משפחה נהדרת, הקדיש חיים שנים רבות לתיעוד ההיסטוריה המשפחתית. הוא חקר ואסף מסמכים, מכתבים ותמונות על תולדות המשפחה, אותם ריכז ב-35 אלבומים שהוא מציג לנו בגאווה. בהחלט מפעל חיים מעניין ומרשים.
מאז שפרש מעבודתו לפני כ-20 שנה מתנדב חיים בעמותת "אביב" לניצולי שואה. "אנחנו כאן בגני שרונים 8 חברים מנירים, 4 ניצולי שואה", הוא אומר. את עצמו הוא מגדיר "ניצול שואה לייט".
הוא גאה בזה שפתח כ 200 תיקים של ניצולי שואה במסגרת ההתנדבות שלו בעמותה, עם אביבה זילברמן שניהלה את העמותה עד לאחרונה, יש לו קשר חם במיוחד מיוחד.
חיים מספר שבמהלך השנים התרגלו חברי הקיבוץ לאזעקות הצבע האדום. בשנת 2022 הוא והמטפלת הספיקו להיכנס לממ"ד רגע לפני שביתו נפגע מרסיסים. הממ"ד הגן עליהם.
בשבעה באוקטובר, עם התרעות הצבע האדום של הבוקר, הוא נכנס עם המטפלת לממ"ד. הוא לא ידע שנכנסו לקיבוץ מחבלים. זה היה פחות נורא ממה שקרה בבארי, הוא אומר, ובכל זאת זה היה סיוט. 24 שעות הם המתינו בממ"ד. הבית שלו לא נפגע, וכעת גרה בו באופן זמני מתנדבת בחקלאות. חיים ביקר שם מאז רק שלוש פעמים, לקחת חפצים.
אחרי השבעה באוקטובר פינו את חברי הקבוץ לאילת. חיים עבר להתגורר אצל בנו ומשפחתו שאירחו אותו באהבה, אך שם הוא היה לבד רוב הזמן כי בני המשפחה עבדו ולמדו וגם זה לא היה קל. אחרי חודשיים הוא עבר לדיור המוגן, והוא מלא שבחים לצוות המטפל. "יש פה 20 מטפלות פיליפיניות שמגיע להן פרס נובל. יש כאן 12 דירות למפונים, כל אחד עם הסיפור שלו. כל האחזקה היא על חשבון המדינה. פרסונל יוצא מן הכלל. הם דואגים לתת לנו כל מה שאנחנו מבקשים, והחברים מקיבוץ נירים נפגשים מדי יום בחמש אחר הצהריים לקפה". למי שלא מודע לקושי בניתוק מהבית ובהסתגלות למקום חדש זה נשמע כמעט אידילי. אני יודעת שזה לא קל, אבל מעדיפה לא להכביד בשאלות מעיקות.
חיים תמיד האמין בדו קיום, ולא העלה בדעתו שתגיע מתקפה כזאת. "אכזבה נוראה", הוא אומר. "קשה לי לתפוס את זה. היו לנו חברים מעזה. היה לי קשר עם משפחה של סוחרים מחאן יונס, והיו לנו איתם יחסים נהדרים. כל בוקר באו עשרות אלפי לעבוד. אחר כך התברר שהם ריגלו. אנחנו גם שלחנו להם מלט! כל המנהרות באורך 150 קילומטר? זה כמו עד חיפה. נכון שהיו הרבה אזעקות אבל לא חשבנו לעזוב. איך לא ידענו?".
היום הקיבוץ ריק מתושבים, אבל העבודה ממשיכה: הרפת פועלת, התאילנדים שברחו חזרו כעבור מספר שבועות, בשדות ממשיכים לגדל תפוחי אדמה. את רוב חברי הקיבוץ העבירו לאחרונה לארבעה בניינים בבאר שבע. מה יהיה הלאה? למרות האופטימיות הטבועה בו, חיים מודאג - "לא לעצמי, לדור של הנכדים".
לסיום שאלתי את חיים מה הסוד שלו לאריכות ימים. הוא השיב שזה בגנטיקה המשפחתית. גם אחיו והוריו חיו שנים ארוכות.
הספור של חיים מייצג באופן מובהק את המפתחות לרווחה נפשית חיובית בזיקנה: קבלה עצמית, קשר משמעותי, תחושה של אוטונומיה, שליטה אופטימלית בסביבה, מטרות בחיים ותחושה של התפתחות גם בזיקנה מופלגת. יש לחיים גם את כל החוזקות המאפיינות את בני המאה: תחושה של משמעות, רצון לחיות, מעורבות בחיים, עיסוק משמעותי. הם אינם חוששים מהעתיד הקרוב. יש להם נטייה לאופטימיות. הגישה שלהם לחיים היא זאת שמשפיעה על תחושתם ולא המציאות האובייקטיבית. יש להם גנטיקה טובה ולרובם גם חוש הומור.
לא נותר אלא לקוות שעד ליום הולדת המאה במרץ 2025 יהיו לחיים סיבות טובות לחגוג.
Comments