לידיה חן, מנהלת סניף טיפולי הבית בשדרות מספרת כיצד ניצלו בנה וחבריו מהתופת, ומסבירה איך מתמודדים עם אתגרי הטיפול באזרחים הוותיקים בזמן המלחמה
"מאז ה-7 באוקטובר, היה פה מאוד לא פשוט", מספרת לידיה חן, מנהלת "עמל ומעבר" בשדרות, שאחראית לניהול 300 עובדים ו-600 מטופלים. "60% מהמטופלים עדיין מפונים, ויותר מ-30% מהמטפלות עדיין מפונות. גם חלק מאלה שחזרו מהפינוי לא מגיעות לעבודה כי הן בתהליך הכרה כנפגעי פעולות איבה. אבל יש לנו מטופלים שכבר חזרו למועצת אשכול, ומטפלות ותיקות מאוד שלנו שחזרו מפינוי ישר חזרו לעבוד בתוך העוטף. עד נובמבר בשנה שעברה, עבדו מרבית נשות הצוות ממקומות הפינוי שלהם, חלקם כעבודה מרחוק אם התאפשר, וחלקם בטיפול ישיר וביקור מטופלים שפונו לאותו המקום".
היום, עשרה חודשים אחרי אסון ה-7 באוקטובר, לידיה משחזרת מה עבר עליה באותו בוקר נורא. לילה קודם, יצא בנה למסיבה ברעים עם הרכב שלה. "התעוררתי לקול הרקטות ואזעקת הצבע האדום ב-7 באוקטובר בשעה 6 וחצי בבוקר", היא נזכרת. "חשבתי בהתחלה שזה צבע אדום רגיל. האזעקות וההפגזות לא נפסקות ואז אני מבינה שהבן שלי נמצא בכלל במסיבת הנובה בשטח פתוח לגמרי. בשלב הזה אף אחד לא יודע כלום. אני מתקשרת והוא עונה ואומר לי שהם מתקפלים. אמרתי לו להביא את כל החבר'ה אלינו הביתה, כי כולם גרים במרכז".
היא חיכתה להם בבית, בחשש הולך וגובר. "עברה שעה ו-40 דקות ואני רואה שהילד לא חזר למרות שהוא במרחק כמה דקות נסיעה, ואז אני מבינה שקורה משהו. המזל הגדול הוא שהבן שלי נסע במכונית שלי, השייכת לקבוצת 'עמל ומעבר' בה אני עובדת. אני מתקשרת שוב ולשמחתי הוא עונה לי כשהם כבר במכונית. אני מבינה שהם רצו בהיסטריה במשך שעה ו-40 דקות עד שהם מצאו את הרכב, ושהם זיהו את המכונית דרך הלוגו של 'עמל ומעבר' על הדופן, שזה גם נס בפני עצמו. הוא חילץ 7 חבר'ה יחד איתו ברכב הזה. לקח להם כמעט 3 שעות עד שהם הצליחו להגיע אלינו הביתה. הם נכנסו בסביבות 9 וישר הדליקו טלוויזיה, ורק אז ראיתי מה קורה בדיוק".
אני מבינה שהם רצו בהיסטריה במשך שעה ו-40 דקות עד שהם מצאו את הרכב, ושהם זיהו את המכונית דרך הלוגו של 'עמל ומעבר' על הדופן, שזה נס בפני עצמו
מאותו רגע היא דאגה להיות בקשר עם נשות הצוות שלה שמתגוררות באזור העוטף. "יש לנו עובדת סוציאלית מקיבוץ מפלסים, לאורך כל היום וכל הלילה הייתי איתה אונליין על הקו בהתכתבויות, כדי שהיא לא תגמור את הסוללה. היא כמעט עברה שואה בתוך הבית, אבל הם דלגו על הבית שלה. הימ"מ הוציא אותה אחרי 48 שעות".
המטפלות חזרו מיד לעבוד בעוטף
"יום למחרת הכל התחיל קצת להיפתח ואני מתחילה להבין את גודל האסון – אני שומעת על העובד הזה, והמטופלת הזאת, והעובדת הזאת... המטופלות שלנו טטי אירנה, מרגלית מוזס, קציר חנה ואופליה רוטמן, כולן נחטפו (ושוחררו מאז). העובד שלנו, פצ'קו גלינור ג'וני, היה שבוי (שוחרר עם העובדים הזרים), והעובדת קבררה גרייס נרצחה. מאז גם המטופל אריה זלמנוביץ' והמטפל אלעד קציר, ששניהם נחטפו באותו יום, מתו בשבי. המשפחות קיבלו הודעה, אבל הגופות עדיין לא הוחזרו. כמו שאת יודעת, בקיבוצים זה היכרות גם של הילדים, גם של הנינים, גם של הנכדים. היכרות אישית לגמרי. אז כל יום, כל יום גילינו משהו, חלק דרך התקשורת".
קשה לתאר כיצד ניתן לטפל באנשים אחרים לאחר התמודדות עם כזאת טראומה. ובכל זאת, המטפלים בדרום, או לפחות אלו שמסוגלים, ממשיכים לתת טיפול מיטבי למרות הקשיים העצומים. לידיה מספרת בגאווה על מטפלות ותיקות שחזרו מפינוי וחזרו מיד לעבוד בתוך העוטף. "זה לא פשוט. השבחים מגיעים למטפלות שחזרו. הבומים פה מטורפים, יש צבע אדום כל הזמן פה, זה באמת לא פשוט, אבל הנה אנחנו פה, מה נעשה, נתמודד גם עם זה. זה הסיפור של שדרות".
חן צופה כי ההתמודדות תימשך עוד זמן רב: "אני צופה שלפחות חמישה, שישה קיבוצים לא יחזרו לכאן בשנתיים הקרובות. לפחות, במקרה הטוב. עד שישקמו, עד שירימו שם הכל, עד שיתחילו לבנות."
למרות הכל, הצוות ממשיך בעבודתו החיונית, מתוך תחושת שליחות עמוקה. "לפעמים אנחנו שואלים את עצמנו איך אנחנו מתפקדים" אומרת חן. "אולי עדיף שהיינו על אוטומט, ותפקדנו על אוטומט, ונפלנו, וקמנו, ונפלנו, וקמנו... את יודעת, כל אחת בקצב שלה. אנחנו לאט לאט, מנסים, אבל זה לא פשוט. העבודה עוד נמשכת, התהליך עוד לא נגמר".
"לפעמים אנחנו שואלים את עצמנו איך אנחנו מתפקדים" אומרת חן. "היינו על אוטומט, ותפקדנו על אוטומט, ונפלנו, וקמנו. כל אחת בקצב שלה. זה לא פשוט. התהליך עוד לא נגמר"
- היו גם שינויים באופי הטיפול?
"ברור. אם פעם ביקור היה 20 דקות, חצי שעה, היום בביקורים הם רוצים לספר, הם רוצים לשתף, הם רוצים לחבק. היום כל ביקור זה 3-4 שעות, זה חצי יום שאחריו את לא מתפקדת. אחרי שלושה ביקורים, אני ממוטטת. גם אנחנו עדיין עוברים דברים ומתמודדים. בכל זאת יש איזה משהו בפנים שעוד לא נוקה".
ובאמת, הצוות מתמודד עם אתגרים רגשיים משמעותיים בעבודתם. המטפלים באזור הדרום, ובייחוד בסניף שדרות, חוו טראומה עמוקה שאיתה הם נאלצים להתמודד תוך כדי עבודתם הטיפולית. "ב-7 באוקטובר הסניף עבר טראומה מאוד גדולה, מכל הבחינות", מספרת חן. "כי קודם כל זה מטפלים ומטופלים, שבויים ונרצחים, זה היה הבום הראשון לסניף. והבום המקביל היה לכל אחד ואחת מאיתנו פה וההתמודדויות שלנו".
מקפידים על המשכיות
מעיין אמויאל, אחראית טיפולי הבית של "עמל ומעבר" בכל אזור דרום, מוסיפה. "אנחנו פועלים תחת מכרז של המוסד לביטוח לאומי ומספקים שירותי סיעוד לקשישים בכל אזור הדרום, כולל שדרות ועוטף עזה. אנחנו עובדים כל הזמן, גם בשגרה וגם בחירום. מבחינתנו זה לא משנה שום דבר. אנחנו הכתובת עבור הקשישים האלה."
המציאות הביטחונית המורכבת באזור אינה חדשה לצוות ובכל אזור הדרום ישנם כ-4,500 מטפלים פעילים וכ-5,000 מטופלים. "בסניף שדרות, גם לפני המלחמה תמיד עבדנו תחת חירום", מסבירה אמויאל. "העיר הזאת ספגה מטחים גם הרבה לפני ה-7 באוקטובר, אז אנחנו לצערי מורגלים לעבודה במצבי חירום. הרבה פעמים כשיש בעיות ביטחוניות אולי מטפלים לא יוכלו להגיע ואז יותר קשה לתת מענה אבל גם המטופלים מודעים לזה וגם הסניף מוכן לזה ואנחנו יודעים להתמודד כשצריך. לא יהיה מצב שקשיש סיעודי נשאר בלי טיפול, אנחנו תמיד נמצא את הדרך להגיע אליו הביתה ולתת לו את השירות, גם במצבי חירום".
"רוב המטופלים באזור שדרות ועוטף עזה פונו מייד לאחר ה- 7 לאוקטובר מהבתים שלהם למלונות באילת וים המלח", מספרת אמויאל. "כמובן שהגענו עד לשם כדי לספק להם את הטיפול שהם צריכים. למרות השינוי בסביבת הטיפול, הצוות מקפיד על המשכיות השירות. הם עדיין מקבלים את הטיפול שהם קיבלו לפני, גם כשהם מפונים בכל מיני מקומות. ברור שיש הבדל בין לטפל במלונות ובבתים. בסופו של דבר אנשים לא בבית שלהם. אנשים די עטופים במסגרת של המלון כי פחות צריך עזרה בניהול משק הבית, אבל עדיין צריך את החברה והליווי"
למרות האתגרים העצומים והכאב הרב, סיפורם של מטפלי הבית של "עמל ומעבר" מדגים את הכוח הנפשי יוצא הדופן והמסירות האינסופית של אלו הממשיכים לטפל באחרים גם בזמנים הקשים ביותר: "החיים יותר חזקים כנראה", מסכמת חן משדרות. סיפורם מהווה מקור השראה ותקווה, ומזכיר לכולנו את כוחה של הרוח האנושית אל מול אתגרים בלתי נתפסים.
コメント