"מציאות משותפת" בראי מלחמת "חרבות ברזל"

המלחמה חשפה עובדים סוציאליים ומטפלי טראומה למצב בו האירוע הטראומטי משותף לקהילה כולה - וגם להם עצמם,  התמשכות המצב אינה מאפשרת זמן לעבד את ההשלכות של החשיפה הישירה, העקיפה והמשותפת.

פרופ' אורית נוטמן-שורץ*

פרופ' מן המניין בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר

ב-7 באוקטובר 2023 נכנסה מדינת ישראל למלחמה הקשה ביותר מאז הקמתה. מלחמה זו פקדה בראשיתה בעיקר את העורף הישראלי, כאשר מאות אזרחים, תושבי עוטף עזה וחוגגים בפסטיבל נובה, נרצחו, נפצעו ונחטפו לשבי החמאס ומאות אלפים נאלצו לפנות את בתיהם. הפגיעה במרחבים האזרחיים הביאה לעשרות אלפי נפגעי חרדה והציבה ביתר שאת את הנחיצות להתמודדות של אנשי מקצועות הסיוע עם "מציאות טראומטית משותפת".

המושג "מציאות משותפת" מגדיר מצבים בהם המטפלים והמטופלים חשופים במקביל לאותו האיום (Nuttman-Shwartz & Dekel, 2008). חווית המציאות המשותפת הוגדרה לראשונה במלחמת העולם השנייה, במהלך התקפות החוזרות ונשנות על אוכלוסייה אזרחית בלונדון שנזקקה לטיפול (Schmideberg, 1942). מאוחר יותר תוארה התופעה במהלך מלחמת המפרץ הראשונה בישראל (Kretsch et al., 1997), ולימים, במיוחד לאחר אסון התאומים שהתרחש בארה"ב בשנת 2001, הפך המושג לשכיח בקרב עובדי טראומה ובתוכם גם בקרב עובדים סוציאליים (Tosone et al., 2012). השימוש במושג זה התרחב גם לקשר המסייע במהלך מגיפת הקורונה ולא מעט מחקרים ועבודות נעשו בהקשר זה  (e.g. Nuttman-Shwartz & Shaul, 2021; Tosone, 2020).  

המושג "מציאות משותפת", או כפי שמקובל להגדירו בישראל "מציאות טראומטית משותפת" (לביא ואחרות, 2015), מתמקד בעיקר באופן שבו חשיפה כפולה של המטפל ושל המטופלים מציבים אתגר ייחודי בקשר המסייע. המטפל/העובד הסוציאלי לא רק חשוף באופן ישיר לאיום ואף דואג להשלכות החשיפה לאיום על יקיריו, אלא, המטפל חשוף ומושפע בו זמנית מהתגובות המיידיות ומתהליכי העברה המאפיינים את המטופל ואת הקשר הבינאישי. מחקרים מראים כי במצבי מציאות משותפת, חלה הפרה בא-סימטריה המאפיינת את יחסים השכיחים בין המטפל לבין המטופל (Boulanger, 2013).

שינוי זה הינו לא רק כתוצאה מהמיקום הפיזי בו מתקיימים תהליכי העזרה, אלא גם מהתהליכים הלא מודעים המתרחשים במהלך הסיוע, המשפיעים על יכולת האמפתיה של המטפל, מגבירים את תגובות המצוקה ואת התגובות החודרניות שלו ובמקביל את השימוש בחשיפה אישית ובעצמי אותם מיישם במהלך הקשר המסייע. הפרת איזון זו, מאתגרת את השיח הטיפולי ומחדדת את מורכבות האחזקה הטיפולית במציאות משותפת (Lavi et al., 2017); את הצורך בהכשרה ייעודית ובלווי של תהליכי הסיוע לפני, בהוראה "תחת אש" תוך כדי ולאחר המלחמה, מה שיאפשר לסייע לעובדים לפתח מבעוד מועד "כשירות חירומית" (נוטמן-שורץ ושחר, בפרסום). 

מאידך, התערבות במצבי מציאות משותפת פותחת צוהר לצמיחה ולחוסן משותף, תהליכים שהינם פועל יוצא של חווית הסיוע ההדדית, היצירתיות והיכולת לעזור ולקבל עזרה ולפתח צמיחה וחוסן משותפים ומקצועיים (Nuttman-Shwartz, 2015; 2023).

מאפייני האירועים הנוכחיים והיקף הנפגעים מחייבים הערכה מחדש את שמצופה מאנשי המקצוע המטפלים על מנת לסייע לאזרחים הנמצאים תחת אש או פונו אחוזי אימה מבתיהם הנמצאים בקו הגבול, או ממסיבת הנובה וללוחמים השבים מהקרבות ולמשפחותיהם. חשוב, לאור המורכבות של האירועים המשלבים מצבי טראומה ואובדן, טבח, רצח, חטיפה ושבי, פינוי ומלחמה, לבדוק מחדש את התאמת ההגדרה של המושג ולשאול באומץ את השאלה האם מדובר ב"מציאות משותפת" אחת או שמא בריבוי "מציאויות משותפות"? 

בשנים האחרונות, ובמיוחד בעקבות מגיפת הקורונה, התווספו כלי אבחון והערכה על מנת לסייע למנהלי שירותים, למדריכים ועובדים למפות בעיקר את מצב המטפלים ולבחון את ההשפעות השליליות והחיוביות עליהם כאנשי מקצוע; לבחון את ההשפעות החיוביות והשליליות על הקשר המסייע ואת מידת הדמיון בינם לבין אילו הנדרשים לקבל את הסיוע (נוטמן-שורץ, 2022). בעוד הניסיון לעבודה במצבי חרום על רקע לאומי בטחוני הביא בעקבותיו לפיתוח שיטות התערבות וניהול ולהמשגתם, לדוגמא מודל העבודה שפותח בחבל אשכול המכונה "ריתוק רגשי" (אורבך-אבני, 2018), מגיפת הקורונה העלתה את הצורך בטיפול מרחוק והגבירה את הדמיון בחוויות המשותפות לא רק על רקע החשיפה למחלה ולהשלכותיה, ולקשר המסייע אלא גם למשמעות הקשר הטיפולי ולהוראה באמצעים דיגיטאליים (Nuttman-Shwartz & Shoval-Zuckerman, 2024 ; Ronen-Setter & Cohen, 2020). יותר מכך, מגפת הקורונה היוותה מאיץ לפיתוח שיטות התערבות חדשות ולחוסן מקצועי שנסבו לא מעט סביב הרחבת הידע והמיומנות לטפל מרחוק, להדריך מרחוק, להתמודד עם הטשטוש, הבלבול והקונפליקט בין התפקיד האישי – משפחתי והמקצועי ולפתח דרכים לאיזון בין עבודה מהבית לבין עבודה ממקום העבודה, להקל על נוהלי העבודה ועוד (Tosone, 2020). לצד אלו המגפה חשפה את רמות הפגיעות השונות בקרב עובדים סוציאליים ומטפלים אחרים והעלתה את האפשרות להסתייע בכלי אבחון ייעודיים שפותחו כאמור על רקע ניסיון העבר וגם בעקבות המגיפה (Nuttman-Shwartz, 2022).

התפתחויות אלו מעלות את השאלה האם התמורות בעבודה במצבי "מציאות משותפת" שקרו בתקופת מגיפת הקורונה, יכולות לבוא לידי ביטוי גם במצבים של "מציאות משותפת" הנובעים מאירועים ביטחוניים כמו בחודשי המלחמה הקשים העוברים עלינו ?  

מאפייני האירועים הנוכחיים והיקף הנפגעים מחייבים הערכה מחדש את שמצופה מאנשי המקצוע המטפלים על מנת לסייע לאזרחים הנמצאים תחת אש או פונו אחוזי אימה מבתיהם הנמצאים בקו הגבול, או ממסיבת הנובה וללוחמים השבים מהקרבות ולמשפחותיהם. חשוב, לאור המורכבות של האירועים המשלבים מצבי טראומה ואובדן, טבח, רצח, חטיפה ושבי, פינוי ומלחמה, לבדוק מחדש את התאמת ההגדרה של המושג ולשאול באומץ את השאלה האם מדובר ב"מציאות משותפת" אחת או שמא בריבוי "מציאויות משותפות"?  האם העובדה שאני שייכות לאותה קהילה די בה בכדי להגדיר "מציאות משותפת" ולהבין את השלכותיה, או רק במצבים בהם חוויתי גם אני "כעובדת טראומה" באופן ישיר את אותו האירוע ב"השבת השחורה",  את המציאות בה הבן/הבעל לוחם בימים אילו בעזה? או בעצם עובדת היותי תושבת המדינה אני שותפה לאותה המציאות?

תשובות לשאלות אלו יאפשרו לתת מקום לחוויה הייחודית של כל מטופל ומטופל ולשונות הקיימת בין סוגי האירועים (חטיפה/טבח/שהייה ממשוכת בממ"ד שמחבלים נמצאים בישוב/פינוי) ובחוויות הנגזרות מכל אירוע, וכך גם לאותם אנשי סיוע הנמצאים באותה מציאות משותפת ייחודית. עוד יש לבחון - האם השיטות החדשות שפותחו בשנות מגפת הקורונה, בין היתר גם את התערבויות מרחוק גם במצבי מלחמה וחרום, האם במציאות מורכבת זו עולה החשיבות במפגש פיזי, פנים אל פנים, בהגברת תחושת ה"יחד" ועוד. עוד מומלץ, כי לאור שכיחות האירועים המאופיינים במציאות משותפת, יש מקום לשקול שימוש בכלים שפותחו על מנת לאתר באילו נושאים נדרשת לעובדים עזרה כך שיוכלו להמשיך ולהעניק סיוע במצבים של "מציאות משותפת" גם כתוצאה מטראומה מאסיבית כמו זו המאפיינת את המלחמה הנוכחית, שיאפשרו במקביל גם צמיחה מקצועית וחוסן (Nuttman-Shwartz, 2023). 

מחקר שנערך בקרב עובדי טראומה מאזורים שונים מעלה כי בעוד באזור הדרום ובעוטף עזה העובדים מדווחים כי הם בעלי ידע ומיומנויות מותאמים למצבים מסוג זה, במיוחד לאור ניסיונם זה שני עשורים של עבודה במציאות טראומטית משותפת ומתמשכת ומעבר ממצבי שגרה למצבי חרום. לעומתם, עובדים באזורי הארץ שלא חוו "שגרת חירום" דיווחו כי הידע הכללי המתמקד במצבי טראומה, חירום ואסון אינו משקף דיו את הידע והמיומנויות הנדרשים לעבודה במציאות משותפת (נוטמן-שורץ, 2022). בהתאם, מומלץ להפוך את הידע על "מציאות משותפת" לנחלת הכלל ולאבן-דרך בהכשרה לעבודה סוציאלית בישראל ולמקצועות טיפול נוספים.

לסיכום, מלחמת "חרבות ברזל" חשפה באחת אוכלוסיות רבות של עובדים סוציאליים ועובדי טראומה נוספים לחוות שוב, ולפעמים לראשונה, את העובדה כי הם נדרשים לתת סיוע במצב בו האירוע הטראומטי הינו קולקטיבי, משותף לקהילה כולה,  גם למטפלים ובני משפחותיהם. המלחמה המתמשכת ממעצימה את הנחיצות במטפלים ועובדי טראומה רבים ממקצועות שונים להנגיש סיוע רחב היקף. התמשכות המלחמה אינה מאפשרת זמן לעבד את ההשלכות של החשיפה הישירה, העקיפה והמשותפת.

מטפלים ומטופלים משתייכים לאותה קהילה, חשופים לאורך שנים לחיים "תחת אש", חלקם מפונים ושוהים במלונות או במגורים זמניים.  הצורך להגיע לאזורי מלחמה הממשית והסימבולית, לקהילות שנפגעו באופן ישיר או למקום אליו פונו מיישובי הנגב המערבי ומיישובי גבול הצפון ולהנגיש עזרה, מצריך כל פעם מחדש להתכונן לפעולה, להתמודד עם הסכנה ולבחון מחדש את הקשר והזיקה בין הידע המקצועי והמיומנויות המקצועיות הנדרשות לסיוע במצבים אילו. בהתאם, קיימת חשיבות לתת מקום, מענה והדרכה גם לעובדי הטראומה ולבני משפחותיהם שיצליחו להתמודד עם האתגר המורכב הניצב בפנינו ולפתח חוסן אישי, משפחתי ומקצועי.

רשימת מקורות  

אורבך-אבני, ת. (2018). מריתוק משקי לריתוק רגשי – מודל לניהול עובדים בחירום: רטרוספקטיבה למציאות הביטחונית בעוטף עזה 2005–2018. בתוך ר' בר, ול' ארנון (עורכים), אז והיום על תהליכי שינוי ואתגרים חברתיים, חינוכיים ותרבותיים בישראל גיליון חגיגי לרגל שנה למדינת ישראל (עמ' 169-187). ג'ויינט ישראל.

לביא, ת., נוטמן-שורץ, א. ודקל, ר. (2015). "מרחב מוגן": התערבות טיפולית במציאות

טראומטית משותפת. חברה ורווחה לה (2),  261-284.

נוטמן-שורץ, א. (2022). מציאות טראומטית משותפת, בתוך, א. נוטמן-שורץ (עורכת) עבודה סוציאלית תחת אש. פרק 1; ע"מ 19-48. הוצאת פרדס.

נוטמן-שורץ, א. (2022). טיפול בימי קורונה: מציאות טראומטית משותפת כתורמת למצוקה?, בתוך, א. נוטמן-שורץ (עורכת) עבודה סוציאלית תחת אש. פרק 17; ע"מ 459-480. הוצאת פרדס.

נוטמן-שורץ, א., ושחר, א. (בפרסום). כשירות חירומית: נהול משברים וסיכונים במצבי חירום, בתוך ק. צבע ושמיד, ה. (בפרסום). מנהיגות וניהול ארגוני רווחה.   

נוטמן-שורץ, א. ושאול, ק. (2020). בלוני נפץ ועפיפוני תבערה במרחב הטיפולי. חברה ורווחה, מ'

(2-3), 295-318.

Boulanger, G. (2013). Fearful symmetry: Shared trauma in New Orleans after Hurricane Katrina. Psychoanalytic Dialogues, 23(1), 31-44. https://doi.org/10.1080/10481885.2013.752700

Dekel, R., & Baum, N. (2010). Intervention in a shared traumatic reality: A new challenge for social workers. British Journal of Social Work, 40(6), 1927–1944. doi:10.1093/bjsw/bcp137

Kretsch, R., Benyakar, M., Baruch, E., & Roth, M. (1997). A shared reality of therapists and survivors in a national crisis as illustrated by the Gulf War. Psychotherapy: Theory, Research, Practice, Training, 34(1), 28–33. https://doi.org/10.1037/h0087818

Nuttman–Shwartz, O. (2015). Shared resilience in a traumatic reality: A new concept for trauma workers exposed personally and professionally to collective disaster. Trauma, Violence, & Abuse, 16(4), 466–475. https://doi.org/10.1177/1524838014557287 

Nuttman-Shwartz, O. (2022). Shared Reality as a Result of War and Terror. in A. Goelitz (Ed). Shared Mass Trauma in Social Work: Implications and Strategies for Resilient Practice. (ch. 6) (pp. 104-127). Routledge.

Nuttman-Shwartz, O. (2023). Secondary posttraumatic growth and resilience in shared traumatic situations. In R. Berger (Ed.). Posttraumatic growth and resilience. (Chapter 39). Routledge.

Nuttman-Shwartz, O. & Dekel, R. (2008). Training students for a shared traumatic reality. Social Work, 53, 279-281.doi: 10.1093/sw/53.3.279/

Nuttman-Shwartz, O., & Shaul, K. (2021). Online therapy in a shared reality: The novel coronavirus as a test case. Traumatology, 27(4), 365–374. https://doi.org/10.1037/trm0000334

Nuttman-Shwartz, O., & Shoval-Zuckerman, Y. (2024). Online social work teaching: Reflections and lessons learned. In Y. Latzer & L. Shklarski, (Eds.). Social Work Education and the COVID-19 Pandemic: International Insights toward Innovation and Creativity. (Chapter 6) Routledge, London, UK.

Ronen-Setter, I. H., & Cohen, E. (2020). Becoming “teletherapeutic”: Harnessing accelerated experiential dynamic psychotherapy (AEDP) for challenges of the COVID-19 era. Journal of Contemporary Psychotherapy, 1-9. https://doi.org/10.1007/s10879-020-09462-8

Schmideberg, M. (1942). Some observations on individual reactions to air raids. The International Journal of Psychoanalysis, 23, 146–176.

Tosone, C. (Ed). (2020). Shared Trauma, Shared Resilience During a Pandemic: Social Work in the Time of COVID-19, Springer Nature Switzerland AG.  

Tosone, C., Nuttman–Shwartz, O., & Stephens, T. (2012). Shared trauma: When the professional is personal. Clinical Journal of Social Work, 40(2), 231–239. doi:10.1007/s10615–012–0395–0 

*

על הכותבת

אורית נוטמן-שורץ, פרופ' מן המניין בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר, עו"ס ואנליטיקאית קבוצתית. הקימה וייסדה את בית הספר לעבודה סוציאלית ועמדה בראשו בעשור הראשון לקיומו (2003-2013) ובין השנים 2020-2022. נוטמן- שורץ גם הקימה ועמדה בראש רשות המחקר במכללה. בין השנים 2011-2019 כיהנה כיו"ר המועצה לעבודה סוציאלית בישראל. בשנת 2022 התפרסם הספר אותו ערכה "עבודה סוציאלית תחת אש תיאוריה, מחקר והתערבות" המסכם 20 שנים של עבודה במצבי החירום בעוטף עזה. בשנת 2014 הוענק לה פרס קטן ובשנת 2016 היא זכתה באות הוקרה מטעם כנסת ישראל, הקרן לידידות ואיגוד העובדים הסוציאליים על מאמציה פורצי הדרך לשילוב עבודה אקדמית ועבודה עם קהילות נזקקות.